בכל תהליך יש נפל; ובמערכת מבצעית, כשלים הם תמיד חלק מהעשייה. תועלותיו המבצעיות של גדוד 'נצח יהודה' עצומות, הישגיו גדולים; וגוברים בהרבה על הבעיות הנוצרות מהרכבו המיוחד. אז, כל שנדרש הוא ללמוד היטב את הלקחים; ליישם, לוודא שהפיקוח על החיילים טוב ואפקטיבי, ולהמשיך הלאה.
רבים ממצביעיו של בנימין נתניהו סולדים מגינוני המלכות שלו ומהדרך הבוטה שבה הוא מתנהל בזירה הפוליטית. אבל הם סולדים עוד יותר מהימורי מדיניות; ומבינים שהוא הדמות הפוליטית היחידה שיכולה להבטיח את האינטרסים הישראליים ביהודה ושומרון...
אחרי ההצפות במישור החוף ב- 2018 וב- 2019, פרסמתי מאמרים ובהם הצגתי את הסיבה לכך: ריכוז ההתיישבות היהודית בארץ ישראל הולך ונדחס אל רצועת החוף. הפתרון אותו הצעתי - שהוא היחידי הקיים - הינו בניה ביהודה ושומרון (ראו לינקים למטה). למאמרים הללו קיבלתי תגובות רבות בנוסח: "לכל דבר הוא מכניס פוליטיקה..."; אבל, מה לעשות וגאוגרפיה היא תמיד גם פוליטית?
במאמר שפרסם INSS ב-2011, כתב תא"ל מיל' שלמה ברום, שהיה ראש החטיבה האסטרטגית באג"ת: "התועלת הביטחונית השולית הנובעת משליטה בבקעת הירדן איננה שקולה למציאות האסטרטגית שתיווצר כתוצאה מחתימת הסכם קבע הוגן עם הפלסטינים ומהסדרי פיקוח בינלאומי". וזהו לוז העניין: אינני מאמין במושג "הסכם קבע בר קיימא". לא רק בינינו לבין הפלסטינים, גם לא בין הפולנים לגרמנים...
מה'נגיעה' הראשונה של החורף, עולה מישור החוף על גדותיו. המים יוצרים נזקים רחבים לבתים ולרכוש. בממד הטכני הנדסי, מטילים את האחריות על הרשויות המקומיות, באחריותן לתשתיות ניקוז בלתי מספקות. זו נקודת מבט נכונה למבט מיקרו. הבעיה בכללותה נובעת בעיקרה ממגמת המאקרו: מזה מאה שנים ריכוז ההתיישבות היהודית בארץ ישראל הולך ונדחס אל רצועת החוף…
חלוקת ירושלים לא רק תהפוך את ירושלים לעיר קצה, פרבר של גוש דן, היא גם תשמוט מידי מדינת ישראל את התנאים הגאוגרפיים לשליטה בגב ההר ובבקעת הירדן. היא תצמצם את מדינת ישראל למדינת חוף ברצועה הצרה לאורך הים, עליה כבר כיום מרוכז רוב מוחלט של האוכלוסייה היהודית בארץ. ללא מרחב ירושלים הנתון באחיזה ישראלית במלוא היקפו, לרצועת החוף הצרה הנשלטת מרכסי ההרים ממזרח אין יכולת קיום ממשית.
