מיד אחרי שתתבררנה תוצאותיה של מתקפת הפתע על ישראל, תעלה מאליה השאלה המתחייבת, מדוע לא יצאה ישראל לתקיפה מקדימה, במועד הנוח לה, כמו במלחמת ששת הימים; מדוע היא המתינה, ונתנה לאויב להפתיעה ולגרור אותה לכאוס, כמו במלחמת יום הכיפורים. האם יש היום, בקרב מקבלי ההחלטות, את התעוזה המנהיגותית לקבל החלטה אמיצה ולתקוף ראשונים?

הגיע הזמן אחרי 46 שנים, לראות כמשוללת יסוד את ההצבעה על אמ"ן והעומד בראשו (אלי זעירא), כאילו הם אלה, שאפשרו את שליטתו של הכאוס במלחמת יום הכיפורים. מה שהסיט את הדעת הלאומית מסיבות האמת, ובראשם, שליטת החובבנות ודחיקת המקצוענות, בדרג המדיני ובדרג הצבאי. הן בפני עצמם, קל וחומר ביחסי הגומלין בין השתיים - לעת חירום ומלחמה...

כלוחם וכמפקד - שחקר את מלחמת יום הכיפורים לעומקה, וחשוב לא פחות, את המלחמות שקדמו לה, כמו את אלה שבאו אחריה - לא יכולתי להתעלם מהשפעתה של חולשת הדעת, כפי שהומחשה בסיומה של מלחמת ההתשה על סוגיית ההרשאה "למכה מקדימה" שלא נתנה, 27/8 שעות לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים...