פרק הגון למד המפכ"ל, רוני אלשייך, בהלכות עוצמה. הוא התכוון לטוב. לשנות את התרבות הארגונית, האיומה הזאת, של המשטרה. לשם כך הובא אליה. אבל, הקטע הזה - עם המכתבים האנונימיים - יצא לו רע בעיתוי ובמקום. זה התלבש לו בהקשר של הטרדות מיניות... הוא דרך על היבלת הלא נכונה ופתח תיבת פנדורה, שלא תיסגר זמן רב... מרגע שהחברות הלובי הנשי נעצו בו שיניים, הן לא תנחנה לו, מן הסתם, עד סוף הקריירה. כל הסיפור הוא סערה בכוס מים. הרי כל חשד לפלילים מטופל, וכל מכתב היה מגיע למח"ש, ולו כדי לשלול עבירה פלילית. בסערת הלא כלום הזאת, אבדו הדברים הכל כך חשובים שאמר על התרבות המשטרתית, ועלך הפוליטיקה הארגונית האובססיבית, רוויית היצרים שלה. פתאום, זה כבר לא מעניין אף אחד...

מה אמור לעשות קברניט שקיבל ארגון שהידרדר לכאוס? לייצב אותו כמובן; כיצד אמור קברניט ל'תקן' ארגון 'מקולקל', שהבעיה מס' אחת שלו היא תרבותו הארגונית? להחליש את הכוח המניע שלה. על יצא המפכ"ל אלשייך נגד המכתבים האנונימיים; אבל, איזה סיכוי יש לו?