בכל ערב יום כיפור, עם זיכרון המלחמה בן כמעט יובל שנים, חוזרים ומהדהדים לציבור שני מסרים: האחד ממוקד בעומק המחדל  המודיעיני; השני מבטיח שהלקחים נלמדו ומעתה צה"ל ערוך ומוכן נכון לכל איום. לאחר עשרות שנים, מסרים אלה ראויים למבט ביקורתי...

הגיע הזמן אחרי 46 שנים, לראות כמשוללת יסוד את ההצבעה על אמ"ן והעומד בראשו (אלי זעירא), כאילו הם אלה, שאפשרו את שליטתו של הכאוס במלחמת יום הכיפורים. מה שהסיט את הדעת הלאומית מסיבות האמת, ובראשם, שליטת החובבנות ודחיקת המקצוענות, בדרג המדיני ובדרג הצבאי. הן בפני עצמם, קל וחומר ביחסי הגומלין בין השתיים - לעת חירום ומלחמה...

כלוחם וכמפקד - שחקר את מלחמת יום הכיפורים לעומקה, וחשוב לא פחות, את המלחמות שקדמו לה, כמו את אלה שבאו אחריה - לא יכולתי להתעלם מהשפעתה של חולשת הדעת, כפי שהומחשה בסיומה של מלחמת ההתשה על סוגיית ההרשאה "למכה מקדימה" שלא נתנה, 27/8 שעות לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים...

משפרצה מלחמת כיפור, בעוד חברי ואני מרוכזים בפו"ם. בקשתי מאריק אז מפקד אוגדה 143, לזמן את דני וולף מאיר דגן ז"ל ואנוכי לאוגדתו. היה זה מהלך טבעי במהלך הבלימה, לקחת אחריות על העורף והאגפים; באמצעות הפקעת כוח מסיירת שקד, ומפלוגות הסיור של חטיבות השריון, ופריסתם כתצפיות במרחבי האוגדה...

בעזרת ההדחקה, בני האדם כדרך הטבע נוטים להדחיק את ההפנמה של ידיעות רעות, שיחייבו אותם לקבל החלטות קשות. כך זה מתקיים במישור האישי; כך גם במישור הארגוני/מפעלי; ולצערנו, כך מתרחש גם במישור הלאומי...

הציבור וגם מרבית העוסקים בביטחון סבורים שהבעיה העיקרית במלחמת יום הכיפורים הייתה ההפתעה. היא זו שתפסה אותנו לא מוכנים. אחרת, כך הם משוכנעים, ודאי שהיינו "שוברים להם להם את העצמות". ובכן, הם טועים ובגדול...

מרבית חללי מלחמת יום הכיפורים וגם הכיבוש המצרי של הצד שלנו לאורך תעלת סואץ נגרמו בשל נחיתות טכנולוגית: מאחר ולחיל האוויר לא היה מענה טכנולוגי סביר, כנגד מערך סוללות הנ"מ שפרסו הערבים/רוסים לאורך גבולותינו עם מצריים וסוריה. בנוסף, גם לחיל השריון לא היה מענה טכנולוגי/תורתי סביר לעשרות אלפי טילי הנ"ט ומטולי ה- rpg שבהם חומש בצבא המצרי. מצב דומה מסתמן היום!

אחת הטענות המרכזיות נגד משה דיין, לאחר מלחמת יום הכיפורים, הייתה, שהבטיח לעם ישראל, שעשר שנים לא תהיה מלחמה. אין לכך שום תימוכין. אפשר להסיר את הטענה הזאת מעל הפרק!

הוגה הדעות, נסים ניקולס טאלב, הגדיר במושג 'אנטי שביר' כ"דבר שניעור ומגיב ונוקט פיצוי יתר לנוכח גורמי לחץ ונזק". יעל ואיל בן ראובן מצאו לתופעה הזו שם מוצלח יותר, שהפך לכותרת ספרם. הם כינו את הרגע המכונן הזה - שבו, דווקא מתוך כאב גדול מתקיימת צמיחה - בשם: "נקודת ההכרח"...

ראוי, שאותם אלה העוסקים בהיסטוריה צבאית, יפנימו כי נוכח הרדידות השלטת בהבנת הנקרא הצבאי, הפכו בעל כורחם שותפים לדבר עבירה, ביצרת תחושה שמאחורי המידע הגולמי המרשים בדיוקו, עומדת מערכת מיומנת לזיהוי הכשלים, הפיכתם ללקחים, וסיכולם כהלכה!