האליטה הפוסט ציונית שלנו לא למדה כלום ואין לה גם שכל להצטער, כי היא לא שומעת, קוראת או כותבת ערבית, וחושבת באנגלית אמריקנית. היא כמעט השיגה את מטרתה (האמיתית) בשנת המחאה, וזה לא הדמוקרטיה ולא נתניהו (שסילוקו הוא רק אמצעי), אלא חזון מעוות של שתי המדינות, אחת מהן מדינת כל אזרחיה. המלחמה אמנם קלקלה עבורם קצת, אבל גם פתחה אפשרויות חדשות מבטיחות ליישם את החזון, ולכפות אותו על אזרחי ישראל בעזרת לחץ חיצוני.
ישראל נקלעת לעצירה אופרטיבית בעקבות עסקת החטופים, ומסיימת את החלק הנוכחי של הלחימה, כשמטרות המלחמה מתרחקות ממנה. היא עברה את נקודת השיא של ההצלחה בלי שום הישג מערכתי/אסטרטגי בר קיימא; כלכלתה נשחקת; היא מסובכת במלחמת ההתשה עם איראן שסופה לא נראה לעין; זירת יו"ש והזירה הפנימית מחכות לשעת הכושר; ועוד לא דיברנו על הפיצול והשחיקה הפנימית, שיתחילו עתה לגבות מחיר. האם תשכיל להיחלץ מהמלכוד?
במסגרת המטרות שהוגדרו התעצבה מפה אסטרטגית שקבעה מאמץ עיקרי למתקפה בזירת עזה, ובמקביל מאמץ מרוסן במגננה בצפון • הריסון שמוביל את צה"ל נובע מהעדפת הקבינט להימנע ממלחמה בשתי גזרות • השאלה שעולה היא: האם חיסול האיום וסילוקו מובילים בהכרח למלחמה נגד ארגון חיזבאללה?
ככל שתימשך המלחמה ולא ייווצרו תנאים נאותים לאבטחת חיי האזרחים במרחב הגבול, תיעשה הפליטות לנטל כבד על המדינה ולהישג משמעותי לאויב באופן המעורר עבורו את התקווה להרחיב את ההישג, עד כדי הפיכת מרחבים גדולים בגליל ובנגב לנטושים מיושביהם לאורך זמן. מצב כזה יחולל סדק עמוק בדימוי קיר הברזל הציוני. ראשי מועצות בגליל ובנגב המתנים את השיבה ליישובים בהבטחת תנאיי ביטחון וודאיים, שכמעט אינם אפשריים, עלולים לעקב בדרישתם את שיבת התושבים למשך זמן ארוך. כאן נדרשת הנהגת המדינה לתיאום ציפיות כן ונוקב עם התושבים ועם הנהגתם.
על מקורות העוצמה לניצחון בתש"ח כתב בן גוריון: "הגענו אל הניצחון בשלושה נתיבים: בנתיב האמונה, בנתיב היצירה החלוצית, בנתיב הייסורים". אלה הנתיבים לניצחון גם במלחמה הזו.
קל לבטל את מה שמכונה אסטרטגיית הבידול של בנימין נתניהו, בין עזה ליהודה ושומרון. אבל האסטרטגיה הזו של "הפרד ומשול" - הרואה ברשות הפלסטינית אויב מסוכן בהקרבה לקיומה ישראל הן בגלל הלגיטימציה הבינלאומית שלה, והן בגלל החשש שגוש כפר סבא נתניה יהפוך ל'עוטף עזה' - רחוקה מלהיות מופרכת. רק שכל קונספציה טובה לשעתה. אסטרטג טוב בוחן יום־יום אם האסטרטגיה שלו עדיין בתוקף, ונתניהו משך ומשך את מדיניות הבידול, עד שהיא התפוצצה לו בפרצוף.
