מיכה גודמן עשה מלאכה טובה מאוד וחשובה לשיח הפרגמטי הישראלי, שכיום אינו השיח העיקרי. השיח העיקרי הוא שיח שבטי, פוליטי, ציני ומניפולטיבי, בו דווקא הקצוות האידאולוגיים זוכים לעיקר תשומת הלב...

ריכזנו עבורכם את כל המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע', וקשורים בשיח על ספרו המרתק ומעורר המחלוקת של ד"ר מיכה גודמן, מלכוד 67, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה נעימה!

"הדרך היחידה לשמר את המצב הקיים היא לשנות אותו". למילים אלה - בהן סיכם גודמן את מאמרו - אני בוודאי מסכים. המחלוקת היא על מגמת השינוי. בניגוד להמלצות גודמן, עלינו לחתור להרחבת ההתיישבות הישראלית לקראת שלושה מיליון יהודים בכל מרחבי C, ביהודה בשומרון ובבקעת הירדן!

העמדות של הישראלים בשאלות, הנוגעות לאיכות הסביבה או לגובה הריבית בבנקים הן, על פי רוב, עמדות המאכלסות את התודעה שלהם. אך, העמדה הנוגעת לגבול המזרחי של מדינת ישראל, היא חלק ממי שהם. כאן טמון פרדוקס: דווקא בנושא שהוא החשוב ביותר לישראלים, הם מסוגלים להקשיב לגביו פחות. השיח הפוליטי הישראלי על הסכסוך הוא זירה של הצהרה על זהויות, המובילה להתחפרות אידאולוגית ולקיבעונות מחשבתיים

גודמן מתעלם מהאפשרות, שלא המחלוקת על עתיד הכיבוש קורעת את העם, אלא המחלוקת על שאלת היסוד: לשם מה וכיצד אנו מבקשים להמשיך להתקיים בארץ זו. אם המחלוקת על עתיד הכיבוש אינה סלע המחלוקת, אלא רק שמן על בעירה יסודית יותר, גם אם נסיים את הכיבוש לא יתאחה השסע. יתכן ולא סיום הכיבוש חשוב לשוחרי הנסיגה לקווי 67, כמו עצם חורבן ההתנחלויות, בדרך להכרעת דרכו ומהותו של המפעל הציוני: בין חזון גאולה תנ"כי, לבין מקלט מוכר ובטוח - מדינה נורמלית שכיף לחיות בה.