המתחים של בנימין נתניהו עם ג'ו ביידן אינם חידוש בנוף הבריתות הבינלאומי. ההיסטוריה של הבריתות גדושה בדוגמאות של מאבקי כוח בין מנהיגי מדינות בעלות הברית. מרוזוולט וצ'רצ'יל במהלך מלחמת העולם השנייה ועד למתחים בתוך נאט"ו במהלך המלחמה הקרה, הדינמיקה הזו משקפת את המורכבות הטבועה בפוליטיקה הבינלאומית.
כיצד לא ראו בכירי צה"ל את שראו התצפיתניות, ואת מה שיכול היה לראות כל מי שעיניו בראשו ומתבונן על המתרחש בקרבת הגבול? את מלכודת השקיעה האובססיבית לתוך הפרטים על חשבון השלם, אנו מכנים 'מיקרו ניהול' (Micromanagement): "מרוב עצים לא רואים את היער". פרנץ קפקא תרם לתופעה דימוי משלו, רק שאת מקום העצים ממלאים מקורות המים השונים, ואת מקום היער ממלא הים...
מצבה של מדינת ישראל בימים אלה, כמובן איתן פי כמה ממצבה של מדינת ישראל שאך נולדה בימי תש"ח, אבל מבחנה המנהיגותי של ההנהגה הישראלית מחייב גדלות בשיעור הקומה הרוחני והניהולי הנדרשת להנהגת אומה במלחמה קיומית.
צריך לומר, הקדנציה הזו היא טראומה שתיצרב בימין עוד שנים רבות. אחרי כמעט תשעה חודשים, ברור כי קברניטי הימין רחוקים מלהשתוות לקבוצת המוחות המנהיגה את המחאה. במקום להיאבק בה בתבונה הם עושים את ההיפך הגמור: מתדלקים אותה ומסייעים לה. בקצב הזה דומה שהליכוד בדרך להתרסקות, באין מושיע. הנה הסיבות לכך...
מיד אחרי שתתבררנה תוצאותיה של מתקפת הפתע על ישראל, תעלה מאליה השאלה המתחייבת, מדוע לא יצאה ישראל לתקיפה מקדימה, במועד הנוח לה, כמו במלחמת ששת הימים; מדוע היא המתינה, ונתנה לאויב להפתיעה ולגרור אותה לכאוס, כמו במלחמת יום הכיפורים. האם יש היום, בקרב מקבלי ההחלטות, את התעוזה המנהיגותית לקבל החלטה אמיצה ולתקוף ראשונים?
במבט אקטואלי אל סיפור יציאת מצרים, אפשר השנה לספר מחדש את הסיפור הכול כך מוכר כבר מגן הילדים. אף פעם לא שאלנו האם הם באמת רצו לצאת ממצרים? עיון חוזר בסיפור מגלה כי גם שם הייתה מחלוקת שעד היום לא הוכרעה...
מטפורת הרכבת והמסילה היא הסיפור של הליברליזם הנאור. היא מבוססת על ההנחה, שתפקוד נכון מקצועי ורציונלי מציב את המציאות על מסילה רוטינית ויציבה. מרגע שזה מושג, כמו במערכת רכבות, מדינה זקוקה רק למנהלים נאמנים חרוצים מקצועיים שיגיעו בזמן לעבודה ויתקתקו את ה'סיסטם'...
הממשלה מתאפיינת בפער אדיר בין הרצון לשנות, להבנה איך משנים. ראש הממשלה מתעסק בדברים החשובים לו, אך אינו מנהיג רוח יחידה ומשחק קבוצתי, והשרים נשרכים אחר יועצי התקשורת שלהם, במרדף אובססיבי אחר מקרופונים, בלי להבין שמשילות היא בראש ובראשונה תרבות שלטונית ומקצוע אמיתי. התוצאות בהתאם!
תקציר: בתרבותנו העכשווית, לנטילת אחריות יש משמעויות כבדות, מבחינה ציבורית ומשפטית. לכן, בחברה מערבית - הנשלטת ע"י פרדיגמת חשיבה שבה טעות היא פשע שלא יסולח; ולהודאה באחריות יש מחיר משפטי וכלכלי משמעותי - רק מעטים נשמעים לציווי הציבורי והמנהיגותי, ולוקחים אחריות...
