לאחר שהרגיש נסחט ע"י אחת מעובדותיו לשעבר (אז סיפור האונס עוד לא היה קיים), פנה הנשיא לשעבר, משה קצב, בתמימות אין קץ ליועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, בפגישה שהוגדרה סודית. למחרת כבר דיווח עליה אמנון אברמוביץ' בערוץ 2 ומחול השדים נגד קצב החל. תופעה זו של 'שיימינג בטרם חקירה' היא העוולה החמורה ביותר שיכולה רשות שלטונית לעולל לאדם - בטח לאיש ציבור - בדמוקרטיה. מעבר לפגיעה במעמדו, היא יוצרת דעה קדומה בקרב עדים פוטנציאליים עוד לפני שנחקרו ומשפיעה על חוקרים בטרם קיבלו לידיהם את התיק.
אין להמעיט בחשיבות תוצאותיה של החלטת בג"ץ בנושא מני מזוז: היא תחיש, כפי הנראה, הן את פיצול תפקיד היועמ"ש והן את ביטול "הועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה"; ובמידה רבה של צדק.
תכירו את ה'מוקש' שמונע את יישום הציונות באמצעות התיישבות: נוהל שקבע היועץ מזוז - 1.1800; שבו הופקעה סמכותה של ממשלה בישראל להורות על הקמת יישוב חדש, ללא הסכמתם של גורמי המקצוע ברשויות התכנון, ברשות מקרקעי ישראל ובמשרד האוצר.
הפרקליטות ומערכת בתי המשפט הם מוסדות זקנים. אם ניקח בחשבון את תקופת המנדט הבריטי, הם כבר בני 100 שנים; ומחזור החיים של ארגונים פועל בדיוק כמו מחזור החיים של בני אדם (רק שארגונים יכולים להיוולד מחדש. בני אדם עדיין לא, אבל זה כבר מאמר אחר...). בגיל 100 גם ארגונים מאבדים קשר עם הסביבה...
[צילום: Yaelma at he.wikipedia, הבעלים הפך את התמונה לרכוש הציבור] [לריכוז המאמרים על על שחיתות שלטונית ואחרת, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] מתוך החוברת: עיונים בביטחון לאומי מס' 9: שחיתות שלטונית בישראל [בחזרה לתוכן העניינים של החוברת] בפרק זה אציג את המשמעויות של תופעת השחיתות השלטונית ואת השלכותיה, מעבר לפרספקטיבה הצרה של ההיבט הפלילי. נפתח…