עתה, ברור לרוב הציבור היהודי, שאמנם שילוב המגזר הערבי בפוליטיקה ובממשל הישראלי הוא אינטרס לאומי; אבל, הצבת התנועה האסלאמית בנקודת סחיטה וויתור על אינטרסים לאומיים חיוניים, היא התאבדות לאומית!

בסוגיית המדינה היהודית אמר ח"כ אחמד טיבי: "מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית הן אוקסימורון". אבל, דווקא הסתירה הלוגית הזו, לכאורה, שבה לכודה מדינת ישראל, היא על פי דוד בן גוריון נקודת המוצא לזהותה הייחודי: חובה לאיזון ולסנכרון במתחים הנראים לכאורה בלתי פתורים. זה יסוד רעיון הממלכתיות כמצפן להנהגת המדינה, ואל הנתיב הזה יש להשיב את עם ישראל בהסכמה רחבה.

הנאום של מנסור עבאס היה לטעמי מלאכת מחשבת שנגעה לליבם של רבים מאזרחי המדינה, וזכתה לתשבחות רבות. כבר בעצם הגדרת עצמו: ערבי, מוסלמי, אזרח מדינת ישראל - הוא  שבה את לב מאזיניו, בשיח מפוכח, פרגמטי, שתחילתו וסופו  נושא שלום ואחווה. מנגינה שהיהודים כול כך מצפים לה ומברכים עליה, ובצדק רב. יחד עם זאת, ראוי לבחון לא רק את הנאמר בנאום  אלא גם את מה שלא  נאמר בו...