אם עד היום, ה- WOKE מקשה מאוד על ישראל להתמודד עם ממשלות שמאל במערב, שהופכות תובעניות יותר ויותר, הרי שהעתיד הקשה הצפוי למערב, בעיקר בסוגיית ההגירה, מסמל שינוי דרמטי לטובתה של ישראל. אם היא תחזיק מעמד במהלך עשור, ואם תצליח לשמור על הישגיה במלחמה מול איראן, יהיה לה קל הרבה יותר לשנות את המציאות הקיימת ביחסיה עם הפלסטיניים לטובתה, ולבנות מציאות חדשה, טובה ובטוחה יותר, עבור אזרחיה. שם המשחק הוא זמן. האם יש לנו אותו?
עוצמה תמיד ממגנטת ומושכת אנשים אליה, קל וחומר בעידן של חוסר ודאות פוליטית וחברתית... תנועות ימין מערביות, שבעבר נשאו עיניהן אל עבר עבר אידיאליסטי, מוצאות כעת בישראל סמל לעוצמה לאומית, צבאית ותרבותית. התהליך הזה לא חסר סיכונים, אולם הוא יוצר לישראל סיכוי עתידי להסדיר את המציאות המזרח תיכונית באופן טוב בהרבה מבחינתה.
הרוח שינתה את כיוונה. את קבלות הפנים החמות למהגרים במערב מחליפה מדיניות אגרסיבית של צמצום הגירה ועידוד מהגרים לעזוב. האם המערב נזכר מאוחר מידי? האם המדיניות תוביל לצמצום הבעיה או שמא תחמיר את התנאים הקיימים ותיצור אתגרים חדשים? רק הזמן יוכל לתת תשובה לשאלה זו.
מלחמה במזרח התיכון - בוודאי המלחמה הנוכחית - היא תופעה הישרדותית מתמשכת, ודרך המאבק שהיא תובעת מאיתנו מקרבת אותנו הרבה יותר לקיום באוריינטציה מזרחית-אסלמית, מאשר באוריינטציה נוצרית.
הבדל התרבויות מסביר מדוע דחו עמי הסביבה את החזון של פרס על "מזרח תיכון חדש". העולם הערבי נעלב מהגישה של "נעזור לכם". הם ראו את הנרקיסיסטיות ואת התנשאות, את מיקוד השליטה הפנימי: "יש לנו יכולת, תתפעלו מאיתנו..." ולא רצו חלק בזה...
