התרבות המשטרתית איננה רק הטרדות מיניות. אחד הצדדים הבעייתיים ביותר שלה הוא אלימות השוטרים, שמכילה לפחות מרכיב אחד מתוך שניים אפשריים: חוסר הצידוק למעשה; וכשיש צידוק, חוסר פרופורציה בין מידת השימוש בכוח, למידת הצורך הנדרש, לצורך השגת התכלית המשטרתית. הטיפול באלימות השוטרים קשה וסיזיפי. תוצאותיו אינן מעודדות, בדרך כלל, אך מבטיחות התנגדות בוטה לשינוי מצד המנגנון המשטרתי, והרבה אי שקט במשטרה ובתקשורת. זו הסיבה שרוב מפקדי המשטרה מעדיפים לוותר על הטיפול בבעיה, בתקווה שלא 'תתפוצץ' בקדנציה שלהם.

בניגוד לשועלים - שלמדו להסתגל לנוכחות הציידים ומשתדלים לשרוד כמה שיותר - השוטרים כאילו נחנו במעין מנגנון השמדה עצמית, שמופעל בכל פעם שהם רואים מצלמה... התופעה מוכרת: מעצבנים ומקניטים את השוטר מעט, מושכים אותו בלשון, ומקבלים התפרצות של כעס שמצטלמת היטב, ובדרך כלל גם מסייעת לאזרח לצאת מהעימות כשידו על העליונה...