כמי שמעורבת בתיווך המשמעותי ביותר בין ישראל לחמאס בעשור האחרון (לאורך סבבי המלחמה) וכשחקן אזורי חשוב, מנסה מצרים לפלס את דרכה בתוך הנסיבות המשתנות. ישראל יכולה להפיק תועלת ממדיניות שתנקוט בתיאום עם מצרים, הן בסוגיית החטופים הישראליים, והן בניסיונות לגיבוש מתווה לתהליך שיתפתח ב"יום שאחרי". לפיכך, עליה לקחת בחשבון את האילוצים המופעלים על מצרים.
עשר שנים ברברנו את עצמנו לדעת, בסיפורים שאנחנו מעצמה ענקית וחזקה; אבל בפועל, לאורך שלושים השנים האחרונות מתנהגת ישראל ביחסיה עם מדינות האזור כדימי: היא מכילה ומבינה ומתרפסת, ונכנסת לאופוריה בכל פעם שגורם ערבי מקיים איתה שיתוף פעולה כי הוא צריך ממנה משהו. עכשיו זו ההכלה של תגובתה המבזה של מצרים לפיגוע שביצע איש ביטחון!
תקציר: הגיע הזמן להתבגר ולנטוש את פרדיגמת התמימות, שבה אנו אוחזים. הגיעה העת שכבר יידע - כל מי שכבר התנסה בניהול משא ומתן מדיני או עסקי בין מזרח ומערב - את ההבדל המשמעותי בין שתי תפיסות העולם הללו.
התבוננות זהירה במאזן המתהווה בזירות ים סוף ועמק הנילוס מאפשרת להיווכח כי בצד האתגרים, יש הזדמנויות רבות לישראל שמעולם לא היו לה. על אפשרות מימושן-ימים יגידו.
שוב ירדן מחזירה את השגריר ומונעת את החזרת השגרירה הישראלית לעמאן, ושוב עלה האספסוף שוב על השגרירות הישראלית בירדן, בניסיון לכובשה, ושוב מגיב משרד החוץ בקול ענות חלושה ו"מצר על כך".... האם לא הגיעה העת להיגמל מהטפשות שבהצבת שגרירויות ישראליות במדינות ערב? שגרירויות במדינות אלה הן נטל על מדיניות החוץ; וראוי להימנע מהקמתן. הקשר עם השליטים מתקיים ממילא ע"י שליחים אישיים ובשיחות זום.
לאחר חתימת הסכמי קמפ דויד סבר יגאל אלון כי "אסור שסיני יהיה דגם" – לקראת הסכם שלום ישראלי-מצרי. ביודעו כי הסיכוי לשנות את רוע גזרת הסכם קמפ דויד - בין ישראל למצרים - זעיר, מצד אחד; ולצד המאמצים לשנותה, מצד אחר,פעל אלון במגמה למנוע אפשרות כזו, ודרש שדברים ברוח זו ישולבו בהסכם השלום הישראלי-מצרי...
בסרט עם הרוסים כבר היינו, והזיכרון הפוליטי הישראלי הוא קצר טווח. מדיניות ההבלגה וההססנות הישראלית מעימות עם הסובייטים במלחמת ההתשה הניבה מחיר כבד. מחיר דומה נשלם גם בגין ההבלגה, שכופה עליה ישראל בחזית הצפונית!
