דיין לא נכנס לפוליטיקה בזחילה איטית, על ידי כך שנראה בציבור כאילו הוא עוד עסקן חדש שנכנס לפעילות, כמו שעשו, אולי, אחרים. הוא הבין, שכדי שיוכל להגיע גבוה, הוא מוכרח להתחיל בפיצוץ גדול, בהרגזה גדולה ובאמירת אמת גדולה. יחד עם זאת, בכל הדברים שאמר והרגיז את כולם, הוא האמין עד הסוף...

אין לטעות בין אהבתו הגדולה של דיין לשטח, הצורך לגעת בדברים, לבין התעניינותו בנושאים צבאיים. דיין, הקדיש את רוב זמנו כראש המטה הכללי לנושאים שהיו פוליטיים ומדיניים. כאשר פרש, בסופו של דבר, בינואר 1958, דומני, כי הנכס העיקרי שלקח עימו מהצבא, משירותו הקצר בצה"ל, היה ניסיון מדיני ופוליטי יוצא דופן, יותר מאשר ניסיון צבאי...

משה דיין: לפני שאתם מעלים תוכנית כזו מוסכמת על הערבים, אל תבקשו שנקים פה מדינה פלסטינית. כשאתם האמריקאים מבינים מה פירוש הדבר, אם נקים מדינה פלסטינית, מבלי שהדבר יבטיח את פתרון בעיית הפליטים, ולנו תהיינה שתי צרות - גם מדינה וגם פליטים...

משה דיין הוא, אולי, אחת הדמויות המרתקות, המורכבות, והבלתי מפוענחות ביותר בהיסטוריה הצבאית והמדינית של מדינת ישראל. מבין כל הדמויות, שעיצבו את צה"ל ואת דמותם של קציניו, מעטות היו רבות השפעה כמוהו... מעטים היו נערצים ממנו, במדינת ישראל, מעטים הושפלו, ציבורית, כפי שהושפל דיין; הוא היה לדמות מיתולוגית הירואית מחד גיסא, ודמות טרגית ושנויה במחלוקת מאידך גיסא...

לרגל יום העצמאות, אנו מעלים לרשת את החוברת: 'משה דיין - בין אסטרטג למדינאי'. זו החוברת החמישית של כתב העת עיונים בביטחון לאומי, שראתה אור בנובמבר 2003 במכללה לביטחון לאומי, צה"ל. 

ללא התיישבות יהודית רחבת היקף, כפי שפרוסה כיום ביהודה ושומרון, צה"ל היה מתקשה לשהות במרחב ולמצות באורח אפקטיבי את תפקידו הצבאי. גם הישגי מבצע 'חומת מגן' באביב 2002, התהוו רק מתוך המאמץ הרציף, שהתקיים בשנים שלאחר המבצע, כאשר היישובים הישראליים, דוגמת הר ברכה, בהר גריזים מעל שכם, משמשים לכוחות צה"ל נקודת יציאה מוגנת למבצעים חוזרים ונשנים בתוככי שכם...

יחידות מיוחדות של כל מדינה, מבצעות פעילות בעומק שטח האויב. לקראת כל מבצע כזה מתנהל תכנון מדוקדק. האם הכוח יתגלה; האם יהיו לו נפגעים? האם יצליח לחלץ את עצמו? מה יהיה מחיר החילוץ? איך יגיב האויב? איך יגיבו כוחותינו בחזרה? איך יסתיים האירוע? אילו השלכות ארוכות טווח תהיינה לו? לחיוב? לשלילה? יש מרכיב אחד, שתמיד יהיה דומיננטי יותר מהמתכנן, בסוגיות הללו: ברוכים הבאים לממלכת אי הוודאות...

50 שנים עברו מאז אותה מלחמה אומללה, שלידתה בטיפשות והמשכה בעשיית יתר. הכישלון במלחמה ההיא (כן, אני יודע שמספרים לכם שניצחנו...) גרם, ישירות, לפרוץ מלחמת יום כיפור; ומזרעי הטיפשות האסטרטגית שבה לקינו אז, לא השתחררנו עד היום...

במשפט קצר ובמילים ברורות, העביר רב אלוף גדי איזנקוט מסר מכונן לצה"ל ולחברה הישראלית: חייל בצה"ל הוא קודם כל חייל ולא ה'ילד' של כולנו. רצוי לברך על דבריו, שיחקקו בדברי ימי צה"ל לדורות, בצדם של נאומים קנוניים כהספד הרמטכ"ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג בנח"ל עוז. זוהי הזדמנות לברור חברתי עמוק חוצה מגזרים על גישתנו כהורים לדור הצעיר, גם לאחר תום השרות הצבאי. עד מתי נמשיך לראות בהם "ילדינו"?

בכל פעם שהטרור (או תרחיש ביטחוני אחר) מרים את ראשו, חוזרת השאלה הידועה, הלנצח נאכל חרב? האם המלחמות והטרור הם גזירת עולם, מקדמת דנא, ואין דרך להימלט מהם? את הדיון סביב השאלה הזאת היטיב לנסח הרמטכ"ל לשעבר, משה דיין, בעת ההספד הנוקב שנשא על קברו של רועי רוטנברג מנחל עוז...