פרשת הדלפת המסמכים מצה"ל וה'טיפול' חסר התקדים בחשודים, מלמדת אותנו שוב, שבישראל - כמו במדינות WOKE מערביות אחרות - נהוגה בגלוי, אכיפה בררנית הזועקת לשמים, תוך שימוש פוליטי גלוי בכלים של התביעה הפלילית. החרדה עמוקה ותחושת הדחיפות בקרב היועצת המשפטית לממשלה והפרקליטות, השב"כ וגורמים במטכ"ל שמאבדים את מוקדי הכוח שלהם ערב כניסת ממשל רפובליקני לתפקידו, יוצרים מצב שבו הגענו ל'מאני טיים', שבו הכל כנראה מותר.

ברור לנו שהפוליטיקה והעמדות הערכיות משפיעות על התוצאה המשפטית, ובעידן של קיטוב פוליטי - במיוחד בעידן שבו בתי המשפט "מגינים על עצמם" מפני ה"פופוליסטים" - אנחנו מוצאים עדויות לכך שנעשות מניפולציות מצד נשיאי בית המשפט העליון בקביעת ההרכבים. פתרון ראוי לשאלת הסיניוריטי, שתכליתה מניעת פוליטיזציה של נשיאות העליון, צריך לפעול לצמצם את הפוליטיזציה באופן שבו נשיא בית המשפט העליון קובע הרכבים. יש להעביר את הסמכות הזו למערכת רנדומנלית לקביעת הרכבים, בדומה לנהוג בחלק ממדינות ארצות הברית.

לאחר שבשנתיים האחרונות הייתי מעורב באופן עמוק גם בניסיון לפתור את המשבר החוקתי ברמה המקצועית, הגעתי למסקנה, שעד שלא נטפל בשורשי החרדה ובגורמים המקטבים, לא נוכל להגיע להסכמות מייצבות. הרושם שלי הוא שבקבוצות הסוציולוגיות שמרכיבות את הימין אפשר למצוא נכונות רבה הרבה יותר להתפשר. הבעיה היא בעיקר אצל האחוס"לים, ולייתר דיוק בחוגים רדיקלים במחנה האחוס"לי, כיוון שיש מעט מאוד אנשים אמיצים שמוכנים לעמוד מול העוצמות האדירות של הגורמים הקיצונים והמקטבים במחנה שלהם.