צה"ל - צבאה של המעצמה החזקה במזרח התיכון - הורתע מעימות עם ארגון טרור, המונה כ- 45,000 לוחמים; מתוכם, כ- 21,000 לוחמים בסדיר. חיזבאללה הצליח - במהלך 13 השנים שעברו ממלחמת לבנון השנייה - לייצר מאזן הרתעה הדדי עם המעצמה החזקה במזרח התיכון...

ניצחון – מילה שמבהירה בצורה ברורה מי זכה בתחרות. אבל לתחרות יש התחלה וסיום ברורים, החוקים ידועים מראש, אין השלכות שלא קשורות ישירות לעניין, ניתן לנתק אותה מההקשר הכולל. אבל, החיים אינם תחרות ספורט, וגם קיומן של מדינות אינו כזה...

לאחרונה, התקיימה בצה"ל 'סדנת ניצחון', איני שותף לתהליך אבל חשבתי שראוי להתייחס לנושא בכובד ראש. המטרה היא להבהיר מדוע טרמינולוגיה של ניצחון והכרעה לא מתאימות למציאות האסטרטגית של ישראל. זה לא סותר את העובדה שלוחמים צריכים לחתור לבצע את משימתם ולנצח יריב ברמה הטקטית. הסוגיה היא החיבור של המעשה הצבאי למטרות הלאומיות...

במסגרת מאמצי מזה שנים, להעלות לדיון ציבורי את כשרות צה"ל. בולטת לרעה הרדידות הלאומית השלטת בסוגיות הביטחון. זהו מצב מוזר, נוכח העובדה שמיום היווסדה, נאלצת ישראל להילחם מול אויביה; לא כל שכן, כאשר רוב תושביה נקשרו/ ואו עדין קשורים לעבודת הצבא, בסדיר, בקבע ובמילואים...

להערכתי, כל מערכה המביאה להכרעה בנויה על אוסף של ניצחונות בשדה הקרב. כשאני אומר בשדה הקרב, כוונתי גם ביבשה, גם בים וגם באוויר. הראיה שלנו היום היא ראיה רב זרועית. כך אנחנו בונים את צה"ל, כך בונים את כוחו, וכך המטה הכללי מפעיל את כוחותיו בשלוש הזירות הללו - באינטגרציה מיטבית ומתוך מטרה של הכרעה וניצחון...

אסור לנו לחבר בין הצורך להכריע, לבין שאלת הניצחון בכל קרב בפני עצמו. זאת משום שאין זה תנאי מספיק לנצח בכל הקרבות הבודדים, אבל זהו תנאי הכרחי. משום שאנחנו קטנים, ובשל יחסי הכוחות בינינו ובין מדינות ערב, אסור לנו להפסיד גם בקרבות הטקטיים. שם הניצחון צריך להיות ברור וחד!

אם תסתכלו היסטורית אחורה תראו, שבדרך כלל, במלחמות הטובות ביותר שלנו, כמו ששת הימים, פגענו בסדר גודל של כעשרה אחוז מכוחו של האויב. עשרה אחוז זה מספיק למסגרות גדולות כדי שיתבלגנו, יאבדו את הקוהרנטיות שלהן, ובסופו של דבר החליט מי שהחליט בצד השני שכדאי לבקש הפסקת אש ולעצור - כי לא כדאי להמשיך ולהילחם...

אני חושב שבסוגיה הזו של העמידה מול הפלסטינים צריך להבין, שלא צריך למדוד את הפעולות שאנו עושים בתוצאה מעשית יום יומית. כפי שאמרתי, זה לא ניצחון של "זבנג וגמרנו". צריך לראות איך הפעולה משפיעה על מגמה. בהצטברות של מגמות ניתן להגיע להשגת יעדים. כדי לעמוד בזה אין מדובר בהכרעה צבאית...

אני חושב שיש חיוניות לכך, שיהיה הרבה יותר שיתוף בין הדרג המדיני לדרג הצבאי, כי ההכרעה הצבאית בכל פרמטר ובכל הגדרה שניתן לה, תמיד תתקבל בסוף כהנחיה של דרג מדיני, תיקבע על-ידי דרג מדיני, שאין לו ידע. פרט לכך שזה או אחר היה קודם רמטכ"ל או אלוף, ולפעמים זה יותר מסוכן, כי הוא היה אלוף או רמטכ"ל פעם - והוא לא תמיד יודע שהמצב השתנה לגמרי. השילוב בין הדרג המדיני והצבאי הוא חיוני ביותר, ואיננו עושים בו מספיק...