ככל שתימשך המלחמה ולא ייווצרו תנאים נאותים לאבטחת חיי האזרחים  במרחב הגבול, תיעשה הפליטות לנטל כבד על המדינה ולהישג משמעותי לאויב באופן המעורר עבורו את התקווה להרחיב את ההישג, עד כדי הפיכת מרחבים גדולים בגליל ובנגב לנטושים מיושביהם לאורך זמן. מצב כזה יחולל סדק עמוק בדימוי קיר הברזל הציוני. ראשי מועצות בגליל ובנגב המתנים את השיבה ליישובים בהבטחת תנאיי ביטחון וודאיים, שכמעט אינם אפשריים, עלולים לעקב בדרישתם את שיבת התושבים למשך זמן ארוך. כאן נדרשת הנהגת המדינה לתיאום ציפיות כן ונוקב עם התושבים ועם הנהגתם.

בארץ ישראל, בעיקר בחברה הערבית, הדינמיקה - של מומנטום מתמיד של ניכוס מרחבים חדשים אל עיר המוצא - ממשיכה להיות כוח מניע, בעיצוב המרחב. ההתיישבות היהודית, לעומת זאת, הוכפפה לעקרונות תכנון ובנייה בהיגיון מערבי, באופן שמשתק כל אפשרות כזו!

עו"ד רון רוגין טפל בענייני ההתיישבות בנגב ובגליל כבר עשרות שנים, וגיבש את תוכנית "מאה הימים לחיזוק ועידוד ההתיישבות", בדגש על הגליל והנגב ואזורי הספר. עו"ד רון רוגין טפל בענייני ההתיישבות בנגב ובגליל כבר עשרות שנים, וגיבש את תוכנית "מאה הימים לחיזוק ועידוד ההתיישבות", בדגש על הגליל והנגב ואזורי הספר...

עם פרסום תכנית טראמפ נוצרה מציאות חדשה שדוחפת לסיפוח ביהודה ושומרון. עד שנוצרה המציאות הזו אני הייתי מאלה שמעדיפים שלא יהיה סיפוח. אסביר...

תושבי הסְפַ‏ר כחלוצים אינם אזרחים רגילים. במשך למעלה מעשור עד יוני 1967, סבלו יישובי עמק החולה מקיום מתמיד תחת איומי ירי מהרמה הסורית. לא זו בלבד שנאחזו ביישוביהם בגבורה, אלא אף נטלו חלק פעיל במאבק על הריבונות בחריש עד קצה הגבול. בתיאום עם צה"ל, נשלחו חקלאים לעיבוד שדותיהם בגבול, גם תחת איום התדרדרות  לתקריות גבול קשות. וודאי שאין אפשרות לדרוש סיכון כזה  מאזרח רגיל. זו תמצית החיבור ההכרחי בין קיום במרחב הסְפַ‏ר לבין תודעה חלוצית...

טוב שבמרכז הארץ, עולם כמנהגו נוהג (אחרת, לא הייתה לנו מדינה נורמלית...); וברוכים הבאים לפערים המובנים - שקיימים בכל מדינה - בין המרכז למה שמכונה אזורי הסְפַ‏ר או מרחבי הסְפַ‏ר (Frontier)... זהו מונח פוליטי וגאוגרפי, המציין אזורים מחוץ לערים הגדולות - בדרך כלל, בסמוך לגבול ואף מעבר לו - שהם שונים תכלית שינוי מהערים, הן בשירותים שמקבלים התושבים, הן ברלוונטיות של החוק; והן ביכולת לאכוף אותו...

המלחמה שוב מעלה את מצב החקלאות לסדר היום הלאומי. מתי נבין שחקלאות הסְפַ‏ר היא כלי ביטחוני להשגת מטרות לאומיות; וגם יעד לפגיעה לצורך השגת מטרות כאלה? אצלנו הכל סקטוריאלי: משרד הביטחון רואה בה מטרד. משרד האוצר מסתכל עליה דרך הפריזמה של מחירי התוצרת; והמשרד לביטחון לאומי כסוג מסוים של פשיעה שמצוי בתחתית העיסוקים המשטרתיים (הרבה פחות מהתפרצויות ומגניבות מרכב!)

בסיכום מלחמת העצמאות כתב בן גוריון: "הגענו לניצחון בשלושה נתיבים: בנתיב האמונה, בנתיב היצירה החלוצית, בנתיב הייסורים." ערכים אלה מממשיכים להיות תנאי לניצחוננו והם מתבטאים בעיקר באזורי הסְפַ‏ר, בשילוב הנכון הממשיך להידרש בין הכוח הצבאי הסדיר לבין המתיישבים האזרחים.

מרחב הסְפַר - על קשייו ואתגריו - הוא מרחב פוטנציאלי להתהוות העולם החדש. כך לדוגמה, השכונות הערביות מחוץ לחומת ההפרדה בירושלים הן הזדמנות אסטרטגית למי שמוכן לשאת על כתפיו את נטל המאבק, ולזכות מתוך כך בשותפות אקטיבית לעיצוב המגמות המתהוות במרחב ומעצבות את עתידנו.

דוד בכישורי הסתגלותו, הצליח להתנהל בסביבה, הנראית לאיש המערב, שוחר היציבות, לכאוטית, עד כדי אבדן עשתונות... אנטומיה של גמישות אסטרטגית (אג'יליות)...