על סמך פיענוח העתקי כתב היד והצלבתם למקורות מקראיים רבים, מוכיח דרשוביץ שהטענה - שכתב יד מוזס זויף - שגויה ומעלה טענה מדהימה, כתב יד מוזס הינו האב הקדום של נוסח ספר דברים שהגיע לימינו אנו!
מוצאו של יהושע הוא משבט אפרים, שבט שהתמודד מול שבט יהודה על הנהגת העם לאחר הכניסה לארץ כנען. עצם הבחירה במנהיג דווקא משבט אפרים, ולא משבט יהודה, גם אם המדובר בתקופה מוגבלת, יש בה אמירה ברורה, שכל העם צריכים להיות שותפים להנהגה, ואין רק שבט או שניים שהם מיוחסים ורק להם מחלקים מינויים במסדרונות השלטון...
רעיון הבחירה החופשית של האדם הוא אחד הרעיונות המרכזיים במחשבת המקרא, ועיקרו – האדם חופשי לבחור את דרכו בחייו לטוב או למוטב. אבל, חופש רצון זה, מתנגש חזיתית באמונה של ידיעת האל, שבעצם קובעת את העתיד מראש...
מצוות ביכורים מוזכרת במקרא בשני מקומות מרכזיים, בספר שמות ובספר דברים. בספר זה, יש תיאור של המצווה, והטקס הנלווה אליה. המקרא לא פירט יתר על המידה אודות הביצוע של המצווה, ואת פרטי המצווה משלימים חז"ל...
חוק המלך המופיע בלעדית בספר דברים, מעורר תהיות רבות. האם המקרא התכוון למצווה ממניין המצוות כדעת הרמב"ם, או שהמדובר בהמלצה שאם היא תצא מהכוח אל הפועל היא תיעשה על פי הכללים הכתובים בספר דברים? כאמור הדעות על כך חלוקות ואין מענה חד משמעי לשאלה זו...
רשימת המאכלות האסורות מופיעות פעמיים במקרא, בספר ויקרא ובספר דברים. למרות הדמיון בין רשימות אלה, ספר ויקרא שם דגש על קדושת הכוהנים, ואילו ספר דברים מרחיב קדושה זו על כל העם. אחד הסממנים של קדושה כללית זו היא המאכלות האסורות...
מעשה העגל היה ונשאר אירוע מכונן בתיאור המקראי ובהיסטוריה של עם ישראל. מעבר לכך שהמדובר בחטא חמור של עבודה זרה, הקרבה והסמיכות של מעשה העגל למתן לוחות הברית מתמיה ומוקשה ביותר. סמיכות זו יצרה אצל הפרשנים מבוכה גדולה וקושי גדול להסביר כיצד חטא זה אירע למרגלות הר סיני...
בפרשת ואתחנן ישנה הנחייה לאהוב את האל, אולם אין כל הנחייה כיצד להגיע לאהבה שכזאת. ברור שאין המדובר באהבה מהסוג הרומנטי, אלא בדבר אחר לחלוטין. חז"ל הבינו את הדבר בפשט הדברים ופרשו שאהבת האל היא פועל יוצא של שמירת מצוותיו. הרמב"ם בכתביו ההלכתיים מראה דרך אפשרית לאהבת האל הנובעת מהסתכלות בבריאה...
פרשת וזאת הברכה מסדרת לנו פרומו לדיון הקרוב בחוק הגיוס - ההסכם בין שבט זבולון שעוסק במסחר, לפרנס את שבט יששכר, שאמור לשקוד וללמוד תורה. אז, הכריע הרמב"ם את הכף, ופסק באופן נחרץ נגד האפשרות, שמגזר אחד יהיה פטור מהחובות של כלל הציבור.
