ספר ויקרא עוסק הרבה בסוגיית ההקרבה, במובן של הקרבת קרבנות. אבל, הקרבה איננה רק הקרבת קרבנות. כל המפעל הציוני, למשל, קשור בשליחות ובחלוציות, ויש כאן הרבה הקרבה; וגם העמידה של תושבי עוטף עזה היא הקרבה...

הפסוק בפרשת בחוקותי - העוסק בגמול על השלום בארץ - אומר כי החיות הטורפות לא יזיקו עוד לחברה האנושית. על כוונת המקרא יש מחלוקת עזה בין רבי יהודה הפרגמטי לבין רבי שמעון בר יוחאי...

המקרא מצווה אותנו על כך שיש לאהוב את רעך כפי שאתה אוהב את עצמך. צו זה קשה לביצוע, בגלל שהמדובר במצווה שחלה על רגש האדם ולא על מוטיב רציונלי. בנוסף, האגו האישי בולם לא פעם את יישומו של צו זה. בדוקטרינה הבודהיסטית נוצר זרם שלם שעוסק בתחום אהבת הזולת ושחרורו מסבלו. אין המדובר רק ביחס למין האנושי, אלא על כלל היצורים החיים בטבע...

מותם של נדב ואביהוא שני בני אהרון בחנוכת המשכן, כמו גם מותו של עוזא שהומת בגלל ששלח ידו אל ארון ברית ה' שלא ייפול מהעגלה בו הוא נישא, הם מהדברים הקשים והסתומים במקרא. כל תירוץ שנאמר בהם, לא נותן הסבר ראוי וקוהרנטי מדוע מוות זה קורה דווקא ביום שמחת העם.

ספר ויקרא רובו ככולו עוסק בפולחן הדתי של הקורבנות, המתבצע במשכן / מקדש האל. עם ישראל חשב כי ריטואל זה הינו החשוב ביותר, ואילו המצוות המוסריות והחברתיות נדחקו לקרן זווית. לפי חשיבה מעוותת זו, היות והמדובר בבית האל, ובקורבנות המוקרבים לשמו, הרי שריטואל זה יגן על העם מפני פורענות פנימית או חיצונית...

בניגוד לתרבויות המזרח העתיק, שבהן הייתה החמלה החברתית תלויה בשליט וברצונותיו, המקרא קובע את החוקים החברתיים שלו ללא זיקה לשלטון כזה או אחר חוקים אלה הינם מוחלטים ואינם ניתנים לשינוי בידי איש. גישה כזו צריכה להיות גם בימינו ביזמה לחוקק את חוק יסוד הזכויות החברתיות, שיחייב את השלטון המרכזי במתן הזכויות החברתיות המלאות לכל אזרח באשר הוא, במנותק מכל שיקול פוליטי או מגזרי כלשהו.

פרשת בהר בספר ויקרא מציגה כלכלה עם חמלה חברתית. היא עוסקת בהרחבה בציוויים הקשורים לקרקע - שמיטה ויובל. בשמיטה יש ציווי על מורטוריום של עבודת האדמה, ואילו ביובל יש ציווי על מורטוריום מוחלט, וכל קרקע שנמכרה אמורה לחזור לידי בעליה המקוריים. המקרא גם אוסר ריבית, ומאפשר מתן הלוואות והחזרת אותו סכום בדיוק...