ספר שופטים הוא הסיפור על הנורמליות הישראלית-יהודית: אחרי שיצאנו ממצרים בנסים; יש לקיים את סדר החיים בארץ ישראל כמו כל עם, שיושב על אדמתו: עם חרב ביד; כי זו משמעותה של ריבונות. ללא חרב, אנחנו בבעיה...

שלושת הפרקים האחרונים בספר שופטים (יט-כא), משרטטים בזעקה, זוועה חברתית רבת פנים. התיאור החי במלוא צבעיו, במיקוד מפורט ואכזרי, יכול למשוך את התבוננותנו, אל גווני הגוונים של הסבל האנושי, החל במעמדן של נשים-פילגשים וכלה ברוע האנושי בשיאי ביטויו...

תהליכי צמיחה והתפתחות של שבט ואומה, מחוללים על פי דרכם מגמות שינוי. התפשטות במרחב בתהליך הדרגתי, או בלחימה וכיבוש, הייתה מאז ועד ימינו מגמה מוכרת, שעיצבה תהליכים היסטוריים. למסע הכיבוש של בני דן, כסיפור המשולב בין פרקי ספר שופטים, לקראת סופו, בין סיפור שמשון, לבין סיפור מלחמת האחים שבאה עם סיפור פילגש בגבעה, ישנם להבנתי, מאפיינים ייחודיים, שבאו לשרת את מגמת הסיפור הכוללת, ההולכת ונארגת בקומפוזיציה מורכבת...

בין העיר לבין המרחב הכפרי - כמו בין מרכז הציוויליזציה לבין הספר (frontier) - ראוי שתתקיים מערכת זיקות, המתגלה כהכרחית לשיווי משקל של מערכת חברתית. העיר היא המסמנת את השלטון והחוק, את מרכזי כלכלה והרוח, אך היא ניזונה מן המרקם הכולל הקשור אליה בתנועה יומית. מצבם של שבטי ישראל בהעדרה של עיר, נדון לאבדן שיווי משקל מערכתי, כמו גורם שמיים הנקלע לסחרור בהעלמות המסה הגדולה סביבה הוא נע במסלולו הקבוע. זה היה מצבם של שבטי ישראל, בתקופת השופטים.

ספר שופטים מלמד אותנו כי מראשית הולדתו, שמשון מונהג באורח פלאי. הולדתו פלאית, כוחו הפיזי פלאי, והוא אף זוכה למעשיי נסים של הוצאת מים מן הסלע, כמו משה: ויבקע אלוהים את המכתש אשר בלחי ויצאו ממנו מים וישת ותשב רוחו (פרק טו, יט). רוח ה' החלה לפעמו מנערותו, אבל הקו המנחה את הסיפור מדגיש את התנהלות שמשון בבחירה חופשית...

והבית מלא האנשים והנשים, ושמה כל סרני פלישתים ועל הגג כשלושת אלפים איש ואשה, הרואים בשחוק שמשון (ספר שופטים, פסוק כז). עליהם הפיל שמשון את הבית... שיח דיני המלחמה בן ימינו, היה מעורר את השאלות: כיצד ניתן להצדיק מותם של אזרחים רבים, חפים מפשע? האם מדובר במטרה צבאית לגיטימית ומדוע נבחר מקדש בית דגון, כיעד לפעולה?

בשם מי פועל שמשון את פעולותיו? לכאורה, שמשון פועל רק מתוך מניעיו האישיים. אחיו, בני שבט דן, לא שלחוהו לפעול, ואף שמשון עצמו -על פי המתואר - אינו מייחס לעצמו שליחות. דווקא מתוך כך מתהווה סגולת ישועתו. זו בימינו תחבולה מוכרת בתופעת ה'טרור הספורדי', שאין מאחוריו כתובת לנשיאה באחריות. תופעת היעדר האחריות, שאנחנו עדים לה גם בימים הללו במאבק האלים עם שכנינו.

מאזני הכוחות נבחנים בכל יום מחדש, וממש לא מומלץ להיות חלש. התנהלות בין העמים, אינה מקיימת התחייבות ממשית לחוק או להסכמים, פרט למשוואת הכוח. גם שלוש מאות שנה של חזקה מוכרת וגבול מוכר, אינם מונעים את פיתוי המלחמה, בשעה שניכרת חולשה...

סיפור יפתח הגלעדי מלמד אותנו על מערכת האיזונים הנדרשת ממנהיג, בחובתו ליצירה יום יומית של שיווי משקל, בין מימוש שלטון בממדיו הנגטיביים, לבין מימוש שלטון בממדיו הפוזיטיביים. זו חובת האיזון בין מידה הכרחית של אכזריות לבין מידה הכרחית של סליחה ורחמים. במבחן זה נכשל יפתח...

בפרק י' של ספר שופטים אין סיפור. הפרק הוא סוג של הפסקת ביניים בין הדרמה האכזרית של אבימלך לבין הופעת גיבור מלחמה נוסף, אכזרי לא פחות - יפתח. אלא שלפעמים - כמו בטיפול פסיכואנליטי - דווקא בשיח הביניים, בין סיפור אחד לסיפור אחר טמון המפתח לפרוש הכולל. מפתח לאנליזה בסיפור, או בטיפול פסיכולוגי, הוא המסר החוזר ונשנה, כמו מקהלה בטרגדיה היוונית. המקהלה, מהדהדת לקהל מוטיב עיקרי בהדגשה מחזורית, באמצעותו היא מכוונת את האופן בו עליהם להפנים את משמעות ההתרחשות...