בסוף פרשת שופטים מופיע ריטואל דתי מורכב וקשה, הידוע כעגלה ערופה. קשה להבין את הטקס עצמו, כאשר המדובר ברצח לא מפוענח. הרמב"ם הציע טעם סביר האומר שבגין הטקס בעלי המקום בו הטקס נערך יחפשו באופן אינטנסיבי את הרוצח. לפי התפיסה של הזוהר עגלה ערופה הינה סוג של קורבן ריצוי לכוחות הטומאה, הסטרא אחרא וסמאל, היות ואותו אדם לפי דברים אלה, לא מת בדרך הרגילה, על ידי מלאך המוות אלא קודם זמנו...
לעומת אלה הדורשים, שהשיפוט בישראל יהיה על פי דין תורה, הרי שמשה ואלוהים נתנו הנחייה אחרת. יש דיני תורה ויש דיני משפט. שופט אחד! לא הרכב מייצג של האוכלוסייה או של השבטים השונים. לא אחד מזרחי ואחד אשכנזי. לא אחד דתי ואחד חופשי. לא אחד מכל שבט. שופט אחד!
אנו מוצאים בפרשנות אודות הטקס התמוה של 'עגלה ערופה' שבפרשת שופטים, הנחיות דומות לאלו המצויות במאמר המפורסם של וילסון וקלינג, 'החלונות השבורים' - שהופיע בשנת 1982, ומהווה את הבסיס האידיאולוגי של אסטרטגיית השיטור הקהילתי. אין זה אמור להפתיענו, שכן, מערכת אכיפת החוק העברית הקדומה תמיד הייתה קהילתית.
