ה' אוהב צדקה, משפט וחסד. במאמרים קודמים שלי נתתי בהם סימן – צמ"ח. מיהו הצמ"ח?

מאושר מי שנהייה משכיל וזאת לאחר שהיה נשוי לפשע ומכוסה חטאים. כלומר  –  מי שלומד מתוך פשעיו וחטאיו, הופך משכיל או בלשון ימינו "מקבל שכל". מוכר הביטוי – "איזהו החכם הלומד מכל אדם"...

וכותב המזמור מדייק ובשתי מילים מסביר, שלמעשה גם הזמן, המשאב שכל כך יקר לנו, כלל אינו בידינו. האדם המאמין, מבקש את זמנו מה', שהרי בידיו עתותיו. והאדם הלא מאמין, אין לו ממי לבקש את זמנו, אלא מעצמו...

מה עשו היהודים? עבדו על ה'! קנו את הסיפור של דויד, הפכו אותו לקדוש, נתנו לצאצאיו את התואר "משיח בן דויד", ושרים לו עד היום "דויד מלך ישראל חי חי וקיים". וה' שם רואה וצוחק ובוכה ומחכה שנתבגר!

העוז של ה' הוא כולו כוח ושליטה באמצעות הקול על העולם. העוז שהוא ייתן לנו הוא האומץ לעשות שלום, בינינו ובין שכנינו ובתוכנו. הקול הזה הוא הקול שה' מצפה שאנחנו נוסיף לעולם...

כותב המזמור (דויד?) מעמיד למעשה את ה' כמי שהרשות נתונה אצלו ומתחנן שיבחר בטוב; ואז, גם יוכל לדאוג לעמו (להיות לו רועה עד עולם): ט הוֹשִׁ֤יעָה׀ אֶת־עַמֶּ֗ךָ וּבָרֵ֥ךְ אֶת־נַחֲלָתֶ֑ךָ וּֽרְעֵ֥ם וְנַשְּׂאֵ֗ם עַד־הָעוֹלָֽם׃ אני אישית מעדיף את עקרון הבחירה של האדם על עקרון הבחירה של ה'...

הצורך של האדם בקרבה לה', בשביל אדם כמוני שאינו איש מאמין, נראית מפליאה ביותר. ברור שיש כאן סוג של תמיכה שמוצא המאמין וצורך ממנו אנשים מאמינים מצליחים לינוק כוח או מהות ותוכן לחייהם...

כותב המזמור מבקש מה' שישפוט אותו: א   לְדָוִד  שָׁפְטֵנִי יְהוָה   כִּי-אֲנִי בְּתֻמִּי הָלַכְתִּי וּבַיהוָה בָּטַחְתִּי    לֹא אֶמְעָד. מאיפה נובע הצורך של בן אדם לקרוא את ה' שישפוט אותו?

החטא גדול. גדול ממנו חטא החרטה החלקית. וגדול ממנו – חטא היוהרה משל היה דויד עם ישראל כולו!

כל מקום בעולם. הכל של ה'. אין גרגר אדמה אחד, פינה נידחת כלשהיא, שאינה שייכת לה'. לא רק העולם, אלא גם היושבים בו, כולם, שייכים לה'. טוטאליות מוחלטת. אין לאף אחד בעולם בעלות על שום דבר בעולם. הכל שייך לה'...