עופר בורין: תהילים, פרק עא – אשרני שאיני מאמין

אַֽל־תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵ֣ת זִקְנָ֑ה... אימא חולה באלצהיימר. כשאימא חולה באלצהיימר זה עצוב... זה עצוב כי אימא לא זוכרת את בנה. לא זוכרת את מראהו; את קולו; את ריחו... וזה עוד יותר עצוב, כי בנה כבר לא זוכר אותה... לא זוכר איך הייתה לפני שחלתה

עופר בורין: ישעיהו, פרק מ – אָכֵ֥ן חָצִ֖יר הָעָֽם וְהָיָ֤ה הֶֽעָקֹב֙ לְמִישׁ֔וֹר

יש לנו תפקיד על הכדור – לקיים חברה צודקת. כדי לקיים חברה צודקת צריך שתהייה לעם ישראל עצמאות שבה הוא יכול להחליט עבור עצמו את סדרי החברה. חברה לא יכולה להיות וירטואלית או פרזיטית. היא צריכה מקום שיהיה שלה והיא צריכה לקיים את עצמה ולהתמודד עם הקושי הקיומי...

עופר בורין: תהילים, פרק סז – תהילה שהיא (כמעט) ברכת הכהנים

באמת זו תהילה יפה. רק חסרה בה הברכה האחרונה של ברכת הכוהנים – שלום: כו יִשָּׂ֨א יְהוָ֤ה׀ פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם. אז אולי אפשר להציע לשנות בתהילה את הפסוק האחרון ל: ח.  יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים; וְיָשֵֹם לנו שָׁלוֹם עַמִּים כֻּלָּם...

עופר בורין: תהילים, פרק סו – פסטיבל פרטי

קיוויתי, שכדברי הנביאים, התוצאה תהייה שעם ישראל יהיה "לאור גויים" במובן של חברת מופת שצדק/ה משפט וחסד/חמלה (צמ"ח) הם במהותה, ולא ל"מרכז הטעם והריח", אבל כנראה שיש גישות אחרות. יותר קל להקים בית מקדש ולזבוח "עולות מיחים" מאשר להתרומם לרמה מוסרית גבוהה...

עופר בורין: תהילים, פרק סה – תהילת הדומייה

המזמור הזה מצביע על הדרך הנעלה להביע תהילה לאלוהים – דומיה: ב לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֘הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן וּלְךָ֗ יְשֻׁלַּם־נֶֽדֶר׃ אין מילים בשפת האדם היכולות להביע את תהילת האל, ולכן ממליץ המזמור על הדרך המיוחדת של השקט...