זוהי סדרת מאמרים שפרסם עידן ניידיץ - סטנדפיסט - המבוססת על יומנה של סבתו, אסתר ז"ל, ששרדה את השואה. במהלך המלחמה, שפרצה כשהיא בת 9 בלבד, שרבבה זיכרונות על פתקים, אותם החביאה בשיערה, ולאחר המלחמה איגדה ליומן. היומן ראה אור במהדורה מיוחדת לאחר מותה...
סיימתי כיתה ג', אבל לא הספקתי ללמוד בכיתה ד', משום שבאחד הימים של חודש ספטמבר (אינני זוכרת את התאריך המדויק), נכנסים הגרמנים לוולוצלאבק. אנו מבינים מיד שאין זו כניסה של ידידים. הם מתפרצים באכזריות והורסים כל דבר אשר עומד בדרכם...
עברנו כבר עשרים קילומטרים. לילה. אנחנו רק רוצים לנוח רגע. אך זה בלתי אפשרי. הולכים אחרינו גרמנים במקלות וכלבים נושכים ולא נותנים לנו לנוח. חלקנו נופלים, אך הגרמנים אינם מאפשרים לנו להרים אותם, הם דוחפים אותנו להמשיך ללכת אל תוך הלילה.
מנגלה נעמד לפנינו. תחילה לוקחים את הילדים והזקנים הצידה. את הצעירים והבריאים ואלה שנראים טוב מקבצים לחוד. אני עוברת עם אמי בשלום לצד של הבריאים. בלוויית אנשי אס-אס גרמנים אנחנו צועדות למקלחת. בדרך עוברות על פנינו דמויות צמוקות וצהובות וקשה לתאר שאלו היו פעם אנשים כמונו, לבושים ובעלי צלם אנוש...
סופרים אותנו פעם נוספת. מרחוק שומעים מוזיקה שמטרתה לטשטש את המציאות. הם מכריחים יהודים לנגן בתזמורת. אנו עוברים על פני צריפים ועוד צריפים. זו הדרך למשרפות. אני רוצה לברוח, אך מפחדת מפני הכלבים הגרמניים. כולנו יודעות לאן הולכים. כולנו בוכות. כל עוד אני צועדת – אני חיה. אני יודעת שברגע שאברח הכלבים הענקיים יאכלו אותי. אף אחד לא מעז לזוז.
