גם אם קיימים עיוותים באופן הצגת הנתונים על הרשעות בבתי משפט בישראל, הרי שהם עקביים לאורך השנים, והמגמה שלהם מצביעה על העלמות הזיכויים במשפט הפלילי בישראל. לשם השוואה בשנת 2008, בה רק אחד מאלף הכרעות דין בישראל הסתיים בזיכוי הנאשם, עמדו שיעורי ההרשעות בבתי המשפט הפדרליים בארה"ב על כ-90%; ובבתי המשפט במחוזות באנגליה על כ-82%.

ההגנה על זכות הייצוג נתפסת כמשרתת "אינטרסים ציבוריים חשובים, כגון: שיפור יכולתם של גורמי האכיפה ובתי המשפט להגיע לחקר האמת, הוגנות ההליך, טוהר ההליך השיפוטי ומניעת (או לכל הפחות הפחתת) הסיכון לטעויות ולהרשעות שווא". הבעיה היא, שבעידוד הסנגוריה הציבורית, תופעת עסקאות הטיעון הולכת ומתפשטת. כיום שיעור הכרעות הדין המבוססות על הודאה שנמסרה בבתי משפט במשפטים פלילים הוא כ-95%, ולרוב מדובר בהודאה, הנמסרת במסגרת עסקת טיעון הנערכת בין הצדדים באישור בית המשפט. אף אם יתכן כי חלק מהנאשמים נהנים מכך, ללא משפט, דווקא הזכות לייצוג עלולה לגרום לנאשמים להודות בדברים שלא עשו ולפגוע בזכותו של הציבור לכך שהאמת המשפטית תתקרב לאמת העובדתית.

עסקאות הטיעון מטעות אותנו להאמין שהן חוסכות במשאבים, מוכיחות את האשמה, מפחיתות בעונש ומצמצמות את פערי הענישה. ככל הנראה תפיסות שגויות אלו הובילו את הרב יובל שרלו, לטעון במאמר דעה ב- YNET מיום ה- 7 בפברואר 2017, שלעיתים ניתן להצדיק עסקאות טיעון. עסקאות הטיעון לעולם אינן מוצדקות!

הסדרי הטיעון במערכת אכיפת החוק הינם בעיתיים, ומביאים אותנו לשאול, האם אפשר לייצר צדק ללא משפט. על פי פרקליטות המדינה, 68% מהתיקים הסתיימו בהסדרי טיעון. אלה נעשים במערכת אכיפת החוק בשם הסטטיסטיקה, ולצורך שחרור לחצים ניהוליים. הצד האחר שלהם הוא החשש, שבחלק מסוים של המקרים הדבר עלול לגרום להרשעת שווא! תופעה זו איננה תופעה ישראלית. בארצות הברית למשל, קיימת ירידה דרמטית במספר המשפטים, בהשתתפות חבר מושבעים...