את דפוס ההיגיון ההגנתי שהפעילה מדינת ישראל להגנת יישובי עוטף עזה ולהגנת יישובי הצפון יש להחיל גם על ריכוזי הטרור שהתהוו בצפון השומרון. כפי שלא ניתן להגן על מטולה, כאשר כוחות חיזבאללה נערכים בכפר כילא הסמוך, כך לא ניתן להגן על כפר סבא, כביש 6 ויישובי עמק חפר, ללא דיכוי התארגנות הטרור במחנה פליטים נור א-שאמס בטול כרם או במחנה פליטים ג'נין. במוקדם או במאוחר מערכת הביטחון בהנחיית דרג מדיני תידרש לחיסול איום הטרור שהולך ונבנה בערי צפון השומרון.
קשה למצוא עם כמו הפלסטינים, שההיסטוריה שלו רצופה בבגידות מהדהדות בעמים אחרים שאימצו אותו אל ליהם ופתחו בפניו את שעריהם. סיפורי הבגידה, שמספרים במדינות ערב על הפלסטינים, מזכירים לי את משל הצפרדע והעקרב. זהו משל מפורסם שמחברו אינו ידוע (ומיוחס בטעות לאיזופוס), המציג גישה מהותנית לחיים שעיקרה הוא: העקרב אינו יכול לשנות את טבעו, והנמשל: אין לצפות שאדם - במקרה שלנו, הפלסטיני - ישנה את טבעו, גם אם הוא מבטיח שישתנה...
יוהרה / יהירות מתארת תחושת עליונות והפגנת גאווה מופרזת, הנובעת מתוך אמונה שהאדם טוב או חשוב מאחרים. מדובר בתופעה שגורה וכמעט בלתי נמנעת בקרב אליטות שולטות, והיא הולכת ומחריפה ככל שהן שוקעות בסטגנציה ובפער רלוונטיות כרוני. לכן, ככל שתגבר היוהרה, יתרחב הניתוק מהמציאות בהתאמה. ריכזנו עבורכם את המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע', אודות יוהרת אליטת ההון הישראלית ומחיריה, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה.
כשסיקר ערוץ '301 העולם הערבי בטלגרם' את מתקפת המורדים בסוריה ואת כיבוש העיר חאלב על ידם, הוא ציין ליד תמונת לוחם המוריד וזורק דגל פלסטיני: "בהווה זה מצוין לישראל, בעתיד קצת פחות…". דומה שהמשפט הזה והדואליות הזו משקפים את ההזדמנויות והסיכונים באזורנו, התלויים הן במתרחש בשדה הקרב, והן בשינויים הגאו-פוליטיים האזוריים.
יש לי מכר ערבי נוצרי מהצפון, שקורותיו מסמלים את שעובר על הערבים הנוצרים בישראל: האיש, עד היום, מאמין גדול בפאן לאומיות הערבית, ותמונת גמאל עבד אל נאסר תלויה בסלון ביתו עם נר נשמה הדולק תמיד. אבל בניו הם סיפור אחר לגמרי: האחד היגר מהארץ. השני התגייס לצה"ל, עיברת את שמו ועבר לתל אביב, כמו רבים מבני הדור הצעיר, שהבינו שמפלטם היחידי הוא ברית עם היהודים... אלה תוצאות הדיסוננס הקוגניטיבי שחווים הנוצרים בישראל, אחרי בגידת המוסלמים בהם...
ב-24 ביולי 2024 נאם ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, בפני מושב משותף של שני בתי הקונגרס של ארצות הברית. הקטע שבו קיבל את מחיאות הכפיים הרמות ביותר היה כשכינה את ה"קווירים למען פלסטין" בתואר "אידיוטים שימושיים", וסיפר את הבדיחה שהסתובבה מזה זמן ברשתות החברתיות, לפיה אהבת הקווירים לפלסטינים משולה לאהבתן של עופות לקאנטאקי פריי צ'יקן (רשת המזון המהיר של עוף מטוגן). במאמר זה ריכזתי תמונות וכרזות המתעדות את האהבה התמוהה הזו.
סוגיית העבודה הפלסטינית בישראל - ובתוכה תופעת השב"חים - תקועה עמוק בגרונה של ישראל, לא לבלוע ולא להקיא. הן ישראל והן הרשות הפלסטינית 'מכורים' לה, אבל במצב הנוכחי, האינטרס להיחלץ ממנה - אם זה בכלל אפשרי - הוא בעיקר ישראלי. על רקע זה, תמוה חוסר המעש הישראלי בהקטנת הביקושים לעבודה זולה. עד אז, אין מנוס מהגדלה של העובדים המורשים, כדי לצמצם את תופעת השב"חים מחד גיסא, ומאידך גיסא, להגדיל את יכולת ההתאוששות הישראלית במקרים של פיגועים
על פי טבעם, מצבי חירום במיוחד בזמן מלחמה, מציבים להנהגה לאומית דילמות להכרעה, ולניהול סיכונים פוליטי. במשוואה הכוללת של ניהול הסיכונים חייבת להשתלב נקודת המבט הכלכלית יחד עם נקודת המבט הביטחונית ביחס לאינטרס הישראלי לשימור היציבות האזרחית, שעדין קיימת במרחבי יו"ש. במכלול היבטים אלה, למרות הסיכונים, למרות ההכרזות שאחרי 7 אוקטובר יש לחשב מסלול מחדש, הפועלים הפלסטיניים מיו"ש, לפחות כמחציתם, חייבים לשוב לעבודתם בישראל. זו הכרעה מנהיגותית-אסטרטגית, בלתי נמנעת.
איך מיישבים את הדיסוננס הקוגניטיבי שנוצר אחרי שקרסה הפנטזיה של עזה כסינגפור, ושהאויב העזתי הוא בדיוק כמונו? יוצרים פנטזיה חדשה, לפיה הפלסטינים בעזה שונים מאחיהם ביו"ש. בניגוד לצמאי הדם בדרום, הפלסטינים בגבולנו המזרחי הם "מתורבתים" הרבה יותר ו"ברי שיח".
אחת התופעות המרתקות בשמאל הישראלי, היא הבוז ל'בבונים' - אחיו יוצאי עדות המזרח, והאוטו-אנטישמיות שהוא חש כלפי אחיו החרדים, מול ההתבטלות וההתחשבות שהוא נוהג בערבים ה'ילידים'. ההיגיון הזה הוא לחם חוקו של השמאל בכל העולם המערבי, וממוצה בתיאוריה רומנטית - ונאיבית מאוד - הקרויה: 'רעיון הפרא האציל'. (Noble savage), שאיננו מאפשר לתופעות - כמו הרג להט"בים והתעללות בנשים - לשנות ולו במעט את הערצתו לערבים.
