האירוע בכלא גלבוע מזמין קריאת התעוררות לאומית: מדינת ישראל בעיצומה של מלחמת עצמאות מחודשת. היא מתרחשת בכל הזירות, בינתיים על 'אש קטנה'. אבל, היא מחייבת מודעות ומוכנות להתגייסות לאומית מלאה...
הפלסטינים תושבי ישראל, משולהבים מנצחונם בפרעות תשפ"א, מבינים היטב את משמעות התרפסות התקשורת; את הפחד המופגן שמגלה צה"ל בהתמודדותו עימם (או ליתר דיוק מבריחתו מהתמודדות עמם) - ואת נכונות המגזר היהודי להתנהג כאילו לא מרד המגזר הערבי במדינה. הם מזהים זאת, ובצדק, כמצב שבו מדינת ישראל קורסת לתוך עצמה...
האירועים האחרונים לימדו אותנו, שראוי לאמץ את אימרת איש המזרח ש"אין לתת אמון – עד שמוכח אחרת" שאם לא כן, בעתיד הקרוב, תתממש האוטונומיה הערבית דה פקטו, כפי שקורה כבר היום בפזורה הבדווית בדרום...
לפי התובנה המקובלת והתקינות הפוליטית, הרשות הפלסטינית נכונה לדו-קיום בשלום עם ישראל; דו-קיום בשלום יקודם על ידי הגברת התמיכה ברשות הפלסטינית; הרשות הפלסטינית רואה בסיום "כיבוש 1967" את ליבת שאיפותיה ומדיניותה; וסיום "כיבוש 1967" (שטחים-תמורת-שלום) הוא תנאי לדו-קיום בשלום. האם הנחות אלו תואמות את המציאות הפלסטינית?
מאמר זה עוסק באסטרטגיית המשא ומתן של בני גנץ או ליתר דיוק; בהיעדר האסטרטגיה ובהיעדר ההבנה האסטרטגית שהפגין; ובמחיריה הפוטנציאליים. אבל, בני גנץ בחברה טובה: חלמאות אסטרטגית ישראלית היא תכונה משותפת לראשי הממשלה רבים שלנו בעבר...
מפתיע, אותנו לפחות, שעדיין יש בעולם אנשים ואף מדינות, המאמינים שהיהודים פלשו לארץ לא להם, וגירשו את הפלסטינאים, ילדי ואדוני הארץ האוטנטיים מאז תקופת הכנענים; וכי היהודים המציאו את הסיפור על בית המקדש וכול השאר, כדי להצדיק את שאיפתם הקולוניאליסטית להשתלט על האזור, תוך כי ביצוע טבח עם, "ניקוי אתני" בסגנון, שאפילו השואה הנאצית מחווירה לעומתם...
רוב אנשי "פלסטין תחילה" מעריכים שכח ההרתעה הישראלי הוא קו הגנה יעיל בפני האייתולות השיעיות והטרור הסוני, המחזק את המשטרים הפגיעים של כל מדינות ערב המתונות-יחסית, ולכן מעניק רוח-גבית למגמת השלום. אבל, הערכה זאת, מחד גיסא, והלחץ לנסיגה ישראלית מרכסי יו"ש לרצועה הצרה בין הים התיכון לכביש 6, מאידך גיסא – שתביא לריסוק כח ההרתעה הישראלי – מהווים דבר והיפוכו...