מה גורם לאנשים לפתח דחף עז לאהוב את שונאיהם? שורשי התופעה הם נוצרים, והיא גורסת בין היתר, כי אימוץ אהבה וחמלה כלפי יריבים עשויה לשמש מגדלור של תקווה, ולסלול את הדרך לפיוס ולשלום. אני דווקא מעדיף לאמץ את קביעתו של ריקי טורס, חבר הקונגרס האמריקני (שחור והומו מוצהר): "לי יש חוק פשוט בחיים: לעולם אל תצעד עם מי שרוצים לרצוח אותך!".
בעולם אידאלי, הזמן הנכון לצאת לפעולה נרחבת בעזה היה מיד כשהתחילו ההפגנות על הגדר, כאשר השקט מיצה את עצמו ולפני ההגעה לשלב הקריטי של הפריסה האיראנית בסוריה. אבל בתחום הזה, אין אידאלי אצל דמוקרטיות (ולא רק אצלן)... הצורך שלהן בלגיטימציה פנימית, מחייב אותן להוכיח לתושביהן - מעבר לכל ספק - שיצאו למלחמה רק בלית ברירה...
ביצוע מעצר לא חוקי הביא לחיוב המשטרה בתשלום הוצאותיו של אדם, שעוכב על ידי שוטר והובא לתחנת המשטרה בחשד שהיה מעורב בעבירה. לאחר חקירתו, הגיע הקצין המשטרה הממונה למסקנה, שאין מקום לעצרו וניתן להסתפק בהרחקה מהעיר, שבה בוצעה על פי החשד העבירה. חרף זאת, החשוד נעצר ולא שוחרר; 'העביר את הלילה' בבית המעצר; ולמחרת, הובא לבית המשפט...
אנחנו כבר וותיקים מידי בעסק הזה - של שילוב פוליטיקה, תקשורת ומערכת אכיפה המכורה לכותרות - בשביל להתרגש מכותרות מפוצצות, בטח ערב בחירות. כדאי שנשים לב למה שדיברו עליו מעט מאוד או בכלל לא בתקשורת, שמעצרו של החשוד הבכיר בקבלת שוחד מיני לא הוארך, והוא שוחרר למעצר בית... יתרה מכך, ניסיון העבר בפרשיות משפטיות מפוצצות מלמד שרובן נגמרו בשקט יחסי, ממשפטו המתוקשר של השופט אליעזר מלחי ב- 1966 ועד פרשת השופטת גרסטל, רק בתחילת 2018...
מאז המלחמה הנוראה ההיא, יום הכיפורים הוא יום הרמייה העצמית והקולקטיבית הלאומי, ואת הרמייה הזו אנחנו סוחבים על גבנו שרים בפיותינו מידי שנה, ומוסיפים עוד ועוד בדיות לארסנל... אולי הגיע הזמן, שיום הכיפורים האמתי - זה של חשבון הנפש וההסתכלות הפנימית והקולקטיבית - יגבר על השקרים העצמיים והקולקטיביים שיצקו בנפשנו, שנצא סוף סוף לחופשי מהזיכרון המוטה של המלחמה ההיא, ונתחיל לקרוא לדברים בשמם...
דומה ששנות הזוהר של האקדמיה - שבהן כל אדם הרגיש חייב להצטייד בתארים אקדמיים - עומדות להסתיים. בתחומי עיסוק רבים, "אפשר גם בלי אקדמיה". בתחומים רבים, כאשר מקבלים עובד לעבודה, השאלות, "מה הוא יודע", ו"עד כמה הוא סקרן כדי להתפתח מקצועית", חשובות הרבה יותר מ"איפה הוא למד" או "איזה תואר יש לו". ברוכים הבאים למה שמכונה "ההיגיון הפרדוקסלי של ההשכלה הממוסדת": ככל שרכישת ההשכלה הופכת המונית יותר, כך האפקטיביות שלה יורדת, ומתרבים הכוחות הלוחצים להפוך את הקערה על פיה!
הסיקור האוהד שקיבלה המשטרה במהלך פינוי עמונה וכמות השוטרים הפצועים הגדולה הם הוכחה לנוספת לתקפות של מה שמכונה ההיגיון הפרדוקסלי של השימוש בכוח על ידי המשטרה. הכלל הזה גורס, כי רק כאשר המשטרה מואשמת ב"אוזלת יד", שלא הפעילה כוח כנדרש, נוצרת הלגיטימציה המאפשרת לה להשתמש בכוח באורח יעיל!
אחד הפרדוקסים של מערכת מורכבת הוא שמאזני הכוח שבה נוטים להתהפך. משמע, הטוב מצמיח בתוכו את זרעי הרע ולהיפך. היפוך כזה מתרחש לנגד עינינו בסוגיית הסכמתה של המתלוננת לקיום יחסים, בהבחנה בין אינוס ובין קשר מיני לגיטימי. הנה הפרדוקס: ככל שהסכמת המתלוננת ממלאה תפקיד מרכזי יותר, כך גדלה המוטיבציה השיפוטית לבחון ביסודיות כל תג בהתנהגותה של המתלוננת ובאישיותה; וככל שפוחת משקלה של האלימות אשר הופעלה על ידי הנאשם – כך פוחת העניין השיפוטי בנאשם, ומפנה מקום לבחינת המתלוננת וחלקה באירוע הנדון...
[בתמונה: "הגל הגדול בסמוך לקאנאגאווה", תמונתו המפורסמת ביותר של הצייר היפני הוקוסאי; הצילום הועלה לויקיפדיה ע"י Katsushika Hokusai (葛飾北斎) – photo of the artwork, והיא ברשות הכלל] אנשים זקוקים לתחושה של סדר, גם אם הוא אשליה! על כן, כשמתערערת אשליית הסדר הם מחפשים נואשות עוגנים, להיאחז בהם. לכן, בימיו הראשונים של סבב האלימות הנוכחי, כולם עסקו בניסיון למסגר את התופעה ולכנות…
