"תכנית טראמפ" מבטאת הסתייגות מניטרליות מלאכותית, שמסלפת מציאות, ופוגעת באינטרס ארה"ב. טראמפ לא רואה בעניין הפלסטיני את מוקד האזור, בבת-עין ערבית ושורש הסכסוך הערבי-ישראלי. הוא מתייחס לישראל כבעלת-ברית התורמת לאינטרס הביטחוני והכלכלי של ארה"ב...
כדי להבין טוב יותר את הילך הרוח בעולם הערבי, ראוי לשים לב למשפט המפתח של אבו מאזן במפגש הליגה הערבית, שהתכנסה בשבת בקהיר: "לא ארשם בהיסטוריה כזה שמכר את ירושלים"...
כדאי להבין את ההבדל המשמעותי בין יחסים אישיים ברמת הפרט - שיכולים להיות נפלאים ואמתיים - לבין החשיבות שפרדיגמת החשיבה המזרחית-הערבית מייחסת להיבט הקולקטיבי שהוא חזק לאין ערוך מההיבט האישי, היכול לגרום גם לידיד הנפש הקרוב ביותר, לקום ולאחוז במאכלת לשחיטה...
הקריאה לשלום עולמי הייתה תמיד נחלתם של התמימים מחד גיסא; ושל אלו, הגוזרים על גבם קופון מאידך גיסא... בימים אלה של מלחמה כפויה, שהתחילה בטבח שלא היה כמותו מאז השואה, כדאי לחזור לדבריו של הרמטכ"ל, אביב כוכבי, בנאום במרכז הבינתחומי בהרצליה לזכרו של אמנון ליפקין שחר ז"ל: "המלחמה היא מוצא אחרון; אבל לפעמים, מלחמה היא פתרון..."
דיון מרתק התקיים לאחרונה בכנסת בנושא לאן פניה של איראן (ראו סרטון בתחתית המאמר). חלק מהדוברים - כולם אגב אנשים טובים בעלי פרדיגמת חשיבה מערבית ברורה - כמו ד"ר אורי גולדברג מהמרכז הבין תחומי - שטענו שאין פניה של איראן למלחמה... "אני לא חושב שמה שאיראן עושה זה לבסס עמדות לקראת מלחמה עתידית" - טען גולדברג - "אני חושב שהרציונל האיראני הוא בסופו של דבר, רציונל מתגונן...
מומנטום חיובי לא עובד ביחסים בין לאומיים, בטח לא עם מדינות ערב! עלינו להפסיק להתעלם מהפרת הסכמים של השותף למשא ומתן, רק עקב הרצון לשמור על מומנטום חיובי. הצד האחר מעולם לא עשה זאת, וככל הנראה גם לא יעשה!"
ניסיון רב שנים מוכיח לנו כי במשא ומתן מול גורם ערבי - דווקא מה שמנאמר בחדרי חדרים משמעותי הרבה פחות וחשוב הרבה פחות ממה שנאמר על ידי המנהיגות הערבית בציבור. מה שנאמר בחדרי חדרים איננו מחייב, בעוד כל מילה שנאמרת ע"י מנהיג ערבי בתקשורת מחייבת אותו ותמשיך לחייב אותו הרבה שנים לאחר מכן, בדיוק הפוך מהנהוג אצלנו...
ניתן באסטרטגיה נכונה להשיג מטרות משמאל ומטרות מימין. אבל אסור לנו לעבוד על עצמנו ולייצר מציאות מדומה, על מנת שתתאים לאסטרטגיה כושלת, בין מימין ובין משמאל!
יש פתגם ערבי שאומר: "ח'יל וח'יאל וברוד" – החייל הרובה והסוס. זה הסמל של הגנה של ביטחון ושל גבריות. לגבר צריך להיות שפם ורובה כדי שיראו שהוא גבר. הרכב החליף את הסוס אך הרובה נשאר. זה העניין של התרבות הערבית נטו. גבר בלי רובה בלי נשק הוא לא יכול להיות גבר...
