כותב המזמור (דויד?) מעמיד למעשה את ה' כמי שהרשות נתונה אצלו ומתחנן שיבחר בטוב; ואז, גם יוכל לדאוג לעמו (להיות לו רועה עד עולם): ט הוֹשִׁ֤יעָה׀ אֶת־עַמֶּ֗ךָ וּבָרֵ֥ךְ אֶת־נַחֲלָתֶ֑ךָ וּֽרְעֵ֥ם וְנַשְּׂאֵ֗ם עַד־הָעוֹלָֽם׃ אני אישית מעדיף את עקרון הבחירה של האדם על עקרון הבחירה של ה'...

בפרק הקודם הצהיר איוב שהוא נאחז בצדקתו. והינה, תוך פרק אחד, הוא נשמע מפויס ומתפייט עם אלוהים. לפתע אלוהים שולט בחכמה ובבינה וברוב טובו מעניק את הידע שלה לאדם. ומהי אותה חכמה – יראת אלוהים והימנעות ממעשים רעים. איוב האקטיבי, הזועם, הנלחם על צדקתו, הופך לחתול מחמד של אלוהים. איוב הרים דגל לבן?