פרשת בלק מזכירה במופע חד פעמי את בלעם שהיה נביא אך לא היה מבני ישראל. המדרש טוען כי דרגתו הנבואית של בלעם הייתה גבוהה משל משה, ועל כך נאמרו תשובות רבות. על פי ר' משה די ליאון, בעיקר בספרו שקל הקודש, עיקר כוחו של בלעם היה מעולם הטומאה. רוח הקודש שניבא דרכה שרתה עליו, היות שהיא משולה לאש, ואש לא נטמאת גם שהיא נמצאת עם הטומאה.
בפרשת בלק, מסופר על מסעו של בלעם אל מלך מואב, תוך אזכור אלמנטים סיפוריים ופעלים משותפים עם סיפור עקידת יצחק. בשל כך טען חוקר המקרא, פרופ' יאיר זקוביץ כי סיפור בלעם הוא סיפור בבואה לסיפור העקידה. לפי הגדרתו ניתן לראות את הקווים של סיפור אחר, במהופך בדומה להשתקפות במראה, לסיפור הקודם.
אף על פי שרובה של פרשת בלק עוסק ב"נבואותיו" ומשליו של בלעם המדייני ושיחותיו עם בלק המואבי, אנו לומדים ממנה על מעמדו של עם ישראל וכיצד עמי הסביבה התייחסו אליו. הפרשה עוסקת בבקשותיו של בלק ובסיפור האתון, מביאה את משלי בלעם ומספרת לנו מי היה בלעם. לא הצלחתי למצוא מקורות, שאינם נשענים על נסים או אמונות, להסבר או להסמכה של בן מדיין כנביא אלהים. מכיוון שכך, אעלה כאן את גרסתי...
הסיפור אודות היצמדות בני ישראל לבעל פעור, מעלה שאלה פרשנית סבוכה. מדוע קיימת אי התאמה בין הציווי האלוהי האומר להוקיע את כל מנהיגי העם, לבין הציווי של משה האומר להוקיע כל חוטא ללא קשר למעמדו? יתכן שמשה ניסה כהרגלו לבטל את רוע הגזירה מעל מנהיגי העם, בקריאתו להעניש את כל החוטאים בחטא בעל פעור.
בעקבות ברכתו של בלעם לישראל:"הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" אומר קובי: "רק אם נבין זאת שאנו לבדד (ואיש, לעולם, לא יוציא לנו את הערמונים מתוך האש), אז יִשְׁכֹּן - נחיה לאורך זמן, ואם נהיה ככל הגויים אז ניעלם - לֹא יִתְחַשָּׁב...
חטא ההיצמדות לבעל פעור מתואר בסוף פרשת בלק, בפרק כ"ה. היה זה ככול הנראה המפגש הראשון של בני ישראל באל בעל, שפולחנו היה נפוץ בארץ כנען החל מהמחצית השנייה של האלף השני לפני הספירה. מאז המפגש האמור, עבדו בני ישראל את הבעל, לצד פולחן ה', והנביאים בעיקר אליהו, אלישע והושע, פעלו נמרצות בניסיון לבערה ללא הצלחה גדולה...
דמותו של בלעם על פי פרשת בלק, וגם על פי חז"ל, מעוצבת כדמות שלילית ונלעגת. בלעם מוצג כרשע מרושע ואף מדומה לאויבים אחרים של עם ישראל. אולם בספר מיכה בלעם דווקא מקבל קרדיט חיובי, מבצע את דבר ה', ולעומתו מי שסופג את מירב הביקורת הוא דווקא בלק. במקורות חז"ל מוזכר בלעם למעלה מאלף פעמים בדרך כלל לשלילה...
בלעם הדמות המרכזית בפרשת בלק, נהנה מדימוי שלילי משלל הפרשנים של המקרא. בעת החדשה, ניסו למצוא רלבנטיות לכך, והרב קוק מצאה בהשוואת הפילוסוף הגרמני, ארתור שופנהאואר לבלעם. האם צדק הרב קוק בהשוואה בוטה שכזו? קשה לומר...
הפרק - העוסק בבלעם ובאתונו - בא ללמד אותנו, שכאשר מתחולל בתוכנו מאבק פנימי, לפעמים דווקא האתון, החלק הסמוי, זה שלכאורה לא רואה את המציאות, הוא זה שבאמת רואה את האמת שמעבר להבלי העולם הזה. צריך להקשיב גם לאתון. לפעמים היא כל כך חכמה, שהיא מתחילה לדבר כמו בן אדם. בדרך כלל היא לא מדברת ואנחנו צריכים לבד להבין מה אומר לנו הקול הפנימי שלנו, המצפון....
