פרשת צו, ממשיכה את העיסוק בקורבנות שהחל בפרשת פרשת ויקרא, ואולם ההתייחסות בפרשת צו ממוקדת יותר בנקודת המבט של הכהנים, בעוד שבפרשת ויקרא עוסקת בנקודת המבט של מביא הקורבן. הפרשה פותחת בתיאור קורבן העולה, ואומרת כי על המזבח בו היא מוקרבת צריכה להיות אש תמיד. על פי התפיסה הזוהרית שהבאנו, אש התמיד הינה סמל לכוחות הדין, ולכן כדי לשלוט בה מטפל בה הכוהן המסמל אתת מידת החסד...
פרשת צו ממשיכה לעסוק בפירוט מעשי הקורבנות מעבר לפירוט שכבר נאמר בפרשת ויקרא. בין שאר הקורבנות בהם היא דנה, מובא קורבן המנחה שהיה מובא למשכן/מקדש בדרך כלל מן הצומח. רוב המנחות היו עשויות מסולת חיטים ומיעוטן מסולת שעורים. משמעות המונח מנחה היא מתנה, שמטרתה פיוס וריצוי לאותו גורם שאליו המנחה מובאת.
האם קורבן העולה הוא קורבן מכפר? על כך מצויה מחלוקת. רבי עקיבא אומר שכן, ואילו אחרים אומרים שקורבן זה הוא קורבן מתנה שמביא האדם למקדש כאשר הוא בא לראות את פני קונו.
One who serves others must be fired up without letting go. And this may very well be the reason for the repeated need for the altar’s flame to keep going constantly...
בפרשתנו מצוי פרק ייחודי, פרק ח', שבמקום דינים לעתיד לבוא הוא מביא סיפור מעשה שהיה (סיפור זה נמשך עד פרק י'). אנשי ביקורת המקרא ובראשם החוקר הגרמני ולהאוזן, בן המאה ה-19, הראו כי קיימים הבדלים ניכרים לכאורה בין הנאמר בפרשתנו אודות כהונת אהרון לבין האזכורים השונים הפזורים בספרי המקרא האחרים. מכך הם הסיקו כי כל ספר מקראי נכתב על פי מסורת אחרת וזמנים שונים...
קרבן זבח שלמים מוזכר פעמיים בספר ויקרא, בפרשת ויקרא, ובפרשתנו פרשת צו. לפי הכתוב במקרא, קרבן שלמים שונה משאר הקרבנות במובנים שונים, ובעיקר שהוא מתחלק בין שלושה: האל, הכוהן והאדם המקריב. השורש ש.ל.מ יכול להכיל בתוכו פרשנויות רבות, אולם הפרשנות המקובלת ביותר היא זו שהכוונה למונח שלום...
פָּרָשַׁת צַו היא פרשת השבוע השנייה בספר ויקרא. היא מתחילה בפרק ו', פסוק א' ומסתיימת בפרק ח', פסוק ל"ו. (ויקיפדיה: פרשת צו). ריכזנו עבורכם את כל המאמרים, שהופיעו באתר 'ייצור ידע' אודות פָּרָשַׁת צַו, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה נעימה!
