התנ"ך רואה בבסיס המשפט את היכולת להבדיל בין טוב לרע, ורואה גם בחכמה הזו, של להבדיל בין טוב לרע, מידה אלוהית. הוא מצווה על כולנו לרדוף את הצדק, ולא להשאיר אותו רק בידי השופטים. כולנו מחויבים לעניין הזה כחלק מהותי בחיינו וכתנאי לזכותנו על ארץ ישראל. וכאשר "משפט צדק" אינו נוכח בחברה, במובן של שוויון והגינות, אנחנו הופכים ל"מרצחים".
היום אני שואל – למה תרדוף? והתשובה שלי – החוויה האנושית הבסיסית היא של חוסר צדק. כאילו הרוע רודף אחריו. התשובה האנושית לחוויה הזו צריכה להיות רדיפת הצדק. להפוך מרדוף לרודף. איך רודפים צדק? במעשה, לא בתפילה ולא בדרישה.
שאיפתם של השופטים היא לצדק בעתו, הכרעה צודקת בסכסוך המוצב בפניהם. חוסר יעילות והתמשכות הדיונים מעבר לסביר הוא חוסר צדק. בין צדק יעיל או צדק לא יעיל – צדק יעיל עדיף. זו התורה השיפוטית כולה על רגל אחת…
הלובש את בגדי החייט היה מוצא עצמו ערום אם לא נהג באדם אחר, בצדק. בגדי החייט הירושלמי, המיומן להפליא, היו בגדי צדק. ושם הסמטה הירושלמית הצרה – סמטת איוב... אל"ם עופר בורין בפרשנות אישית לספר איוב...
לעומת אלה הדורשים, שהשיפוט בישראל יהיה על פי דין תורה, הרי שמשה ואלוהים נתנו הנחייה אחרת. יש דיני תורה ויש דיני משפט. שופט אחד! לא הרכב מייצג של האוכלוסייה או של השבטים השונים. לא אחד מזרחי ואחד אשכנזי. לא אחד דתי ואחד חופשי. לא אחד מכל שבט. שופט אחד!
רצח קירוב בראשון בדצמבר 1934, נתן את האות למסע טרור חסר תקדים. גל מעצרים והוצאות להורג של "יסודות עוינים" עבר על לנינגרד, על מוסקבה ועל ערים אחרות. תחילה, חוסלו קציני צבא הצאר ששרדו, אנשי האינטליגנציה הישנה וחברי מפלגות, שפוזרו זה מכבר. אחריהם יתר אנשי הביטחון ששירתו עד אז נאמנה את המשטר...