עברנו כבר עשרים קילומטרים. לילה. אנחנו רק רוצים לנוח רגע. אך זה בלתי אפשרי. הולכים אחרינו גרמנים במקלות וכלבים נושכים ולא נותנים לנו לנוח. חלקנו נופלים, אך הגרמנים אינם מאפשרים לנו להרים אותם, הם דוחפים אותנו להמשיך ללכת אל תוך הלילה.
סופרים אותנו פעם נוספת. מרחוק שומעים מוזיקה שמטרתה לטשטש את המציאות. הם מכריחים יהודים לנגן בתזמורת. אנו עוברים על פני צריפים ועוד צריפים. זו הדרך למשרפות. אני רוצה לברוח, אך מפחדת מפני הכלבים הגרמניים. כולנו יודעות לאן הולכים. כולנו בוכות. כל עוד אני צועדת – אני חיה. אני יודעת שברגע שאברח הכלבים הענקיים יאכלו אותי. אף אחד לא מעז לזוז.
