כמו האמריקנים אחרי מלחמת יום כיפור, הרוסים היום הם הכוח הגמוני היחיד, שיכול לדבר עם כל השחקנים שמביאים כוחות לחזית: עם התורכים, עם האיראנים, עם הסורים, עם ישראל ועם הלבנונים, זה הרבה, וזוהי הזדמנות, ואולי הם יכולים לעזור להביא יציבות...

לא רק בגלל מפעל ההתנחלות קשה לחלק את המרחב הארץ ישראלי. הקושי כרוך במכלול התנאים הגיאו-פיזיים: האקולוגיים, התחבורתיים, הכלכליים והחברתיים; וגם בממדיו הביטחוניים של רעיון חלוקת המרחב. בהקשר זה יש לומר, שפירוז המדינה הפלסטינית הוא בגדר פנטזיה. לכן, אם בכל דרך נכון לנו מאבק, נותר לבחור את המאבק העדיף לנו. בבחירה בין המאבק שייגזר עלינו מתוך הקמת מדינה פלסטינית בשיבה לגבולות 67, לבין המאבק על זהות מדינת היהודים בין הים לירדן, על כלל תושביה, קיימות בהתרחשויות החדשות, סיבות רבות להעדיף דווקא את המאבק השני.

אלוף גרשון הכהן שהינו אחד הקצינים האחרונים במטה הכללי של צהל, שנלחם במלחמת יום הכיפורים, נתבקש לכתוב את ההקדמה לספרו של אילן סהר, עד קצה היכולת - חטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים. שני קטעים משכו במיוחד את עיני בטקסט הזה...