לאחרונה נוצר בלבול בשרשרת הסמכות והאחריות בתחום הביטחוני: שר הביטחון טוען שלא מעדכנים אותו, ראש הממשלה פועל מעל לראשו. יתכן ויש צדק בטענות אך כך היה וכך יהיה תמיד. מאז הוקמה מדינת ישראל - למעט חריגות זמניות - מנהל ראש ממשלת ישראל, ללא עוררין, את המדינה...
אחד המאפיינים של ממשלת ישראל השלושים ושבע היא העימותים המתמשכים בין ראש הממשלה, בנימין נתניהו לשר הביטחון שלו, יואב גלנט. מתוך הכרת פוטנציאל המתחים בין ראש הממשלה לשר הביטחון, ראשי ממשלה במדינת ישראל, החל מדוד בן גוריון, יצחק רבין ואהוד ברק, העדיפו לשאת גם בתפקיד שר ביטחון. הפיצול בין התפקידים הופך למורכב, לא רק לנוכח מצוקת ניהול המלחמה, אלא גם ובמיוחד במקום בו מגיע ראש הממשלה להגיון אסטרטגי סמוי, שמוטב לו להישמר מחשיפתו…
בישראל ראשי ממשלה רחוקים מלהיות "פרח מוגן". ניסיון עשרים השנים האחרונות מלמד שחקירת ראש ממשלה מכהן הפכה לדפוס של קבע במדינת ישראל (רבין, נתניהו, שרון, ברק, אולמרט ונתניהו; החקירה הובילה לסיום הכהונה של שניים מהם, רבין ואולמרט; ועוד היד נטויה...). מה כל זה מלמד אותנו?
מבין שלל הספינים שהעסיקו אותנו בהם בעת האחרונה, ספין אחד ראוי, בכל זאת, להתייחסות אמתית: זה שמציע להימנע מלחשוף ראש ממשלה מכהן לחקירות משטרה במהלך כהונתו! מבט על הנימוקים שבשני צידי המשוואה, בצד הידיעה - שהמצב החוקי בישראל בהקשר זה, לא ישתנה בזמן הקרוב - מובילים למסקנה הבלתי נמנעת, שהשיקולים להשארת המצב הנוכחי כמות שהוא אינם רציונליים, וקשורים איכשהו למאבק המטופש בין שתי קבוצות יריבות, העוסקות בפוליטיקה כאוהדי כדור רגל... שהרי, הטענה שנהג האוטובוס הוא בסך הכל עוד נוסע באותו אוטובוס היא אווילית: חייהם של כל הנוסעים תלויים באותו נהג ובמידת ריכוזו בנהיגה...
