פרשת תולדות מספרת לנו אודות העדפתו של עשיו על ידי יצחק, וסיכול העדפתו זו על ידי רבקה. ג'יקטיליה מנסה לסנגר על יצחק באומרו שכל מטרתו הייתה להגן על עם ישראל בגלות, בשעה שיפלו בידי עשיו. רבקה, הפועלת באותו כיוון, מנסה לסכל את מחשבתו, ורואה לנגד עיניה לא רק את גלות עשיו אלא את גלות אדום, המיוצגת על ידי האימפריה הרומית והממלכות הנוצריות שבאו בעקבותיה.

אברהם קובר את שרה לבדו. יצחק, שאותו עקד (וכמעט שחט), לא נמצא אתו. גם ישמעאל, שאותו גירש למדבר, לא איתו. אבי האומה קובר את אם האומה – לבדו. זהו קדיש ללא מניין...

המקרא מתייחס פחות ליחסים בין רבקה ליצחק, אלא מברר דרכם את יחסו של יצחק לשרה אימו, ולעובדה כי לאחר מותה יש לה תחליף הגון. במקביל, מברר המקרא אודות דמותו של יצחק, שכאן מקבל את זהותו שתלווה אותו בהמשך, דמות פסיבית, שאינה עסוקה בשינוי סדרי עולם.

בפרשת תודות בספר בראשית מתאר המספר המקראי את רצונו של יצחק לברך את בנו בכורו, את עשו. יצחק כלל לא היה מודע כי עשו מכר את בכורתו ליעקב, ורצה לברך דווקא את הלא ראוי מההיבט הרוחני. רבקה ששומעת, מסכלת את המעשה תוך כדי תרמית. היא מונעת התפצלות המשפחה לשלטון דו ראשי. יש מנהיג אחד וממשיך אחד בלבד, שראוי למשרתו...