הפרדוקס של הפוליטיקה הפוסט-מודרנית מבוסס על העובדה שבחוסר שביעות רצון ממנהיגיה, העם מבקש להיפטר מהם. כדי לשמור על הכוח, בעליו מבקשים להגביל אותו על ידי העברת ריבונות לארגונים טכנוקרטיים ועל-לאומיים. מצב זה יוצר את הדילמות המוסריות והפוליטיות המאפיינות את העידן המודרני.
במחנה הפועל נגד קיום המדינה היהודית - איראן וגרורותיה, חמאס וחיזבאללה, כמו גם ארגונים נוסח UNWRA, אינם פועלים לבד. כמו סרטן גרורתי נוצרים במערב אחרי טבח ה- 7 באוקטובר עוד ועוד ארגונים פרו פלסטינים, הממומנים מכספי משלמי המיסים, ופועלים בעקביות ובנחרצות - בשיגעון קולקטיבי - למיגורה של מדינת ישראל, דרך החדרת הרעיון שלישראל אין זכות להגן על עצמה כי היא האשמה המקורית.
הצלחה של עיתונאים להסתנן לתוך ארגונים קיצוניים היא תמיד אירוע מסקרן שמניב ידע חשוב. ועתה, הגיע תורה של העיתונאית הצרפתיה פאולין קונדומין (Pauline Condomines), שלצורך הכנת תחקיר עבור המגזין הצרפתי "Livre Noir", הסתננה במשך 6 חודשים, לאגודות שמאל פרוגרסיביות קיצוניות, פרו-פלסטיניות. התוצאות לפניכם!
פופוליזם הוא מעין תגובה למחלה שממנה סובל העם. הדמוקרטיה המודרנית - שבעבר טענה להקים את שלטון העם באמצעות נציגיו - מבקשת היום להדיח אותו ולמשול באמצעות טכנוקרטים. המפלגות פופוליסטיות לא המציאו את הפופוליזם. הן רק מנסות לתת לייאושו של העם ביטוי פוליטי, שלרוב אינו מספק. בהיעדר אישיות שתצליח לכונן מחדש את הדמוקרטיה במסגרת הלאומית שלה, ולאפשר לנו לצאת מהמשבר כשידו על העליונה, סביר כי פירוק הדמוקרטיות המערביות יימשך…
בזירה הסוערת של התקשורת העכשווית, שבה רעיונות מתנגשים ונרטיבים מתחרים על הדומיננטיות, בולטות שתי תופעות מנוגדות: הפמפלטים ("Pamphlet") והלוגוריה (Logorrhée). שני אלה מציעים תובנות מסקרנות על מורכבות התקשורת והדינמיקה של הכוח בעידן הדיגיטלי שלנו.
הפוליטיקה - זירה, שנועדה כביכול לקבלת החלטות קולקטיבית כדי להוביל להתקדמות חברתית - מזכירה לעתים קרובות מידי תיאטרון טרגי של איוולת אנושית. בכך נוטלת התקשורת חלק לא מבוטל. אחת הסיבות לכך היא הפער שבין התפקיד שאמורה התקשורת למלא בחברה דמוקרטית, לבין התפקיד שהיא ממלאת בפועל.
ההצבר העצום של אירועי התקיפה של יעדים מערביים, על ידי מוסלמים קנאים, המשבחים את המוות מקדשים קורבנות אדם, ומצהירים בריש גלי, שבאו לרשת את התרבות המערבית המנוונת, היה צריך לשמש 'קריאת ההשכמה' לשמאל הפרוגרסיבי, אבל מסתבר שגם הם, כמונו, לכודים בקונספציה שקשה להינתק ממנה, שמונעת מהם להתעמת עם הליבה האנטי-ליברלית של האסלאם הקיצוני.
למושג "גיס חמישי" (Fifth column) יש היסטוריה סיפורית, ספוגה בתככים, ריגול ותמרונים פוליטיים. מקורו במהלך מלחמת האזרחים בספרד בשנות השלושים של המאה הקודמת. מאז, הפך למונח בשימוש נרחב לתיאור גורמים חתרניים, חשאיים, הפועלים בתוך מערכת כדי לערער את חוסנה ולהקריסה מבפנים. כמה כל זה רלוונטי לימינו אלה ואיך?
המושג “כאן ועכשיו” הוא רעיון מרכזי בפילוסופיה ובפסיכולוגיה, המתמקד ברגע הנוכחי, במקום בו אנחנו נמצאים ובזמן שבו אנחנו חיים. רק שהרגע הנוכחי הזה אינו יכול להיות מודע לעצמו, מבלי להיות מושפע מהעבר או מהעתיד. האם ניתן לטעום מן ה'כאן ועכשיו' כדי להרגיש את תחושת הקיים? ואם כן איך? המאמר מביא שלושה ערוצי מחשבה בהקשר זה, של אפִּיקוּרוֹס, סֶרְן אוֹבִּי קִירְקֶגוֹר, וגסטון באצ'לארד
