אלה שמנסים לערער את האחדות הלאומית והעממית בישראל, זועקים את הטענה הפרוגרסיבית הידועה, שהלאומיות (nationalism) מחזקת את המלחמה. לפי דבריהם, להגן על המדינה שלך זה להיות לאומני, אך להיות לאומני זה לרצות מלחמה! לכן, על ידי אי הגנה על המדינה שלנו כנגד כל אלה המנסים להשמיד אותה, נגן על עצמנו בצורה הטובה ביותר מפני רצח עם. זוהי תמצית הדוקטרינה הפייסנית של שנות ה- 40 של המאה הקודמת, שגרסה כי רק שיתוף פעולה עם התוקפן תשמור על חירותנו!

פטריוטיות (patriotism) ולאומיות (nationalism) הם שני מושגים העוסקים בעמדתו של אדם כלפי ארצם-מולדתם, וכרוכים שניהם באהבה עמוקה ובנאמנות כלפיה. לעיתים, הם משתלבים זה בזה. אולם פעמים רבות מוצאים עצמם אנשים בלא יכולת להבחין בין השניים, ומשתמשים בהם בדרכים שונות, לפי טעמם.

האינטרס הציבורי או האינטרס הכללי (The Public Interest ;L'intérêt general) מבטא את מה שמכונה 'טובת הכלל' (the benefit of all): תועלתו של כלל הציבור, ורווחתה של החברה, ונתפס כאבן היסוד של העשייה הציבורית, וכבסיס הלגיטימיות שלה. עם השנים הובילה התפתחות הדמוקרטיות המערביות לירידה באמונה באינטרס הציבורי, לטובת דגש על התגשמות ההתנהגות האינדיבידואליסטית. המצב הזה מחמיר בעידן הפרוגרסיבי, המקדם את ריבוי הזהויות ואת ריבוי האינטרסים, על חשבון קדימות הערכים המשותפים.

בתחילת יולי 2023, חווה צרפת לילות מדממים של מהומות מהגרים. למרבה הצער איש אינו יכול להעמיד פנים שהוא מופתע. המצב מוסבר בפשטות בשתי מילים: "רפיון" ו"הכלה". בואו נודה על האמת: אם המדינה לא תדחיק את ההתפרעויות הללו בכוח - במידת הצורך על ידי מתן פקודה לירות בפורעים חמושים - אל לנו להיות מופתעים כשאזרחי צרפת ייקחו את החוק לידיים!

בעבר, היה 'צדק טבעי' - המבוסס על היגיון ומוסר - שגובר על 'הצדק המשפטי'. אבל, מאז הפכה 'הצהרת זכויות האדם והאזרח' של המהפכה הצרפתית לאות מתה, הכל מתקיים בחסדי השלטון, אפילו החוק עצמו. כל מה שאינו לגיטימי הופך להיות מוצדק; ולעיתים קרובות מידי, הכלוב הופך למגינו של האדם!

בשם הקידמה והכבוד לבחירתו של כל פרט, מיעוט מאורגן שולט על רוב החברה, ומאלץ אותה להתכופף ו'לארוז מחדש' את עקרונות השוויון בפני החוק, חופש הדעה, הדת והתנועה; ומתקרב הרגע שבו כל אותן חירויות נשגבות תחשבנה בטלות ומבוטלות מול טענותיהן של כמה תנועות פרוגרסיביות, מאורגנות ותובעניות.

האם אנו חיים כיום בדמוקרטיה? השאלה נראית, במבט ראשון, לא כל כך רחוקה מהוויכוחים המעוררים את החדשות הפוליטיות. עם זאת, במבט מעמיק יותר, היא משפיעה מאוד על האופן שבו מנוסחים ויכוחים אלה.

אם באמת יש להיסטוריה מטרה, האם אין זו ערובה לכך שתרחיש אפוקליפטי כמו 'סוף ההיסטוריה', לא יכול להתרחש?

פני החברה הם תמיד כפני האליטה. היא זו המנווטת אותה. היא זו שיוצרת את תרבותה הפנימית ואת חזונה; היא המרימה והיא המדרדרת אותה. החברה שלנו מצויה במצבה הגרוע ביותר מאז קום המדינה. המצב הזה משקף את הקיפאון/סְטַגְנַצְיָה ופער רלוונטיות של האליטה, על חלקיה השונים.