מה לעשות והשכול הוא ספציפי. ביום הזכרון כולנו זוכרים את אלו שנתנו חייהם על רקע וכתוצאה של הסכסוך ושל הסכסוך בלבד. מנקודת מבט אישית, אין הרבה הבדל אם היקיר שלנו הלך לעולמו בגיל 90 מסיבות טבעיות, או בגיל 19 בשל תאונת דרכים. אבל מנקודת מבט ציבורית, מה לעשות וההבדל קיים וידוע, וכל נסיון להכחיש או לטשטש אותו, מעיד על המכחיש ועל המטשטש ולא על העניין עצמו.

בכל פעם שהטרור (או תרחיש ביטחוני אחר) מרים את ראשו, חוזרת השאלה הידועה, הלנצח נאכל חרב? האם המלחמות והטרור הם גזירת עולם, מקדמת דנא, ואין דרך להימלט מהם? את הדיון סביב השאלה הזאת היטיב לנסח הרמטכ"ל לשעבר, משה דיין, בעת ההספד הנוקב שנשא על קברו של רועי רוטנברג מנחל עוז...