הרמב"ם רואה בתפילה יסוד מרכזי בעבודת האל, והוא אף מבסס את חובתה על פי פסוקי המקרא. התפילה הינה לדעתו, כלי חשוב ביותר בהשגת חברה מוסרית וצודקת כמו גם ככלי רוחני הבא להפנות את האדם ואת כוח מחשבתו לעסוק בעולם הרוחני תוך עזיבת העולם החומרי...
הרמב"ם מציג תפיסה נחרצת וברורה כי מעמד הגר אינו נחות, והוא שווה ערך לכל אדם מישראל לכל דבר ועניין. לפי דעתו, כל מי שבא להתגייר, יש לקרבו ולהתייחס אליו בכבוד והערכה מיוחדים, אלמנטים שחסרים כיום מאוד במחוזותינו כלפי הגר ומעמדו. הרמב"ם גם יוצא חוצץ כנגד התפיסה, הקיימת בחלקים לא מבוטלים בעם, שרואים בגר יהודי סוג ב', ולא כשווה בין שווים בחברה היהודית העכשווית.
הרמב"ם בהקדמה למסכת אבות נוקט קו תיאולוגי המצדד בחופש הרצון של האדם על כל משמעויותיו. ברם, כאשר אנו בוחנים את דעתו בספרו הפילוסופי מורה נבוכים, אנו מקבלים תמונה שונה: העולם הינו עולם שפועל באופן מחויב על פי חוקי הטבע. חופש הרצון של האדם הוא יותר תחושה או משאלת לב, אולם בפועל ברוב המקרים חופש זה אינו בנמצא.
איגרת הרמב"ם ליהודי תימן ('איגרת תימן') נכתבה במקור בערבית, ככול הנראה בשנת 1172, כתשובה למכתב של רבי יעקב בן ר' נתנאל בירב פיומי, נגיד ארץ יהודי תימן, השואל אודות התסיסה של קהילתו, שהייתה נתונה תחת פרעות קשות וגזירות שמד. במקביל הופיע בתימן אדם שטען שהוא המשיח, וביסס את ההוכחה לכך על סמך חישובים אסטרולוגיים מסובכים...
הרמב"ם מקדיש דיון נרחב לנושא הנבואה בספרו, מורה נבוכים, המתפרס על פני פרקים רבים. בכיר הנביאים לפי דיון זה הוא משה רבנו, שזכה להשגה נבואית ייחודית, ודרגתו הנבואית הינה שונה וחורגת באופן איכותי וכמותי מדרגתם של שאר הנביאים...
הדרך כפולת שמונה של התורה הבודהיסטית, הינה סוג של תורת מוסר נעלה שמכשירה את האדם לחמלה וליישוב הדעת, תוך ראיית המציאות כפי שהיא. במרכז השיטה עומדות המידות הטובות, שמכוונות את האדם לדרך האמצע... הרמב"ם, בשיטתו הוא, יכול להסכים לרוב הרכיבים של התורה כפולת שמונה הבודהיסטית...
בפרשת אמור שבספר ויקרא, מופיע ציווי מפורש לקדש את שם האל ולא לחלל את שמו. הביטוי, קידוש ה', אינו מופיע במקרא, והוא נזכר לראשונה בתלמוד. חז"ל הגבילו את מסירת הנפש על קידוש ה', רק על שלושה איסורים, שאם על היהודי נגזר לעבור עליהם, עליו למסור את נפשו ולא לבצעם. המדובר על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים...
עיקר השקפתו ההיסטורית של הרמב"ם אומרת כי תולדות האנושות, מאדם הראשון עד אחרית הימים, כולל ימות המשיח, מגלמת התקדמות הדרגתית בדרך לאמונה מונותיאיסטית טהורה. לעומתו, החזיק שפינוזה בדעה, כי המושג 'היסטוריה קדושה' מופרך מיסודו, ועקרון המשיחיות הדתית אינו אלא הזיה דתית מתמשכת. מה שקיים הוא הטבע על חוקיו הנצחיים...
מסורת דתית דורשת לא פעם ציות עיוור לדבריה ציות המנוגד לעתים לשכל האנושי. היהדות, מבוססת על ציות, שבו האדם המאמין מקבל עליו עול תורה ומצוות, ועליו לציית לפוסקי כל דור ודור; לעומת זאת מנחה הבודהיזם להסתמכות פרטנית על השכל ולא על מנהיג. המאסטר, המורה הרוחני, נתפס רק כמדריך ומתרגל, ולא כמורה הלכה מחייב.
מצער לראות את גודל הפער, בין החשיבה ההלכתית/מדעית של גדולי ישראל בימי הביניים, לבין החשיבה ההלכתית הסקטוריאלית של המגזר החרדי בתקופתנו. לא מן הנמנע כי אם הרמב"ם היה חי כיום, הוא היה מטיל את כל כובד משקלו האישי בדבר החיוב ללמוד לימודי ליבה.
