מתוך מצוקת השאלה: לאן המלחמה הזו מובילה? המחלוקת אודות החזון הלאומי הישראלי, מקבלת בימים אלה תוכן מעשי. אחד מביטויי תוכן זה הוא הטלת הספק גם בדפוסי ההחלטה על מינוי קציני צה"ל הבכירים. כמו בכל מצוקה חברתית מעוררת מחלוקת, מומלץ להתמודד עמה ולא להתכחש לה.
הגם שהבחירה ברמטכ"ל נעשית על ידי הנהגה פוליטית, שיש לה גם שיקולים פוליטיים, הרמטכ"ל צריך להיכנס לתפקידו נקי מכל זיהוי פוליטי.
בהתנהגות מוסרית בארגון כה גדול כמו צבא – הנורמות הן המובילות. לכן, קביעת בית המשפט האזרחי מערערת את אושיות הצבא, שכן הנורמות הן היסוד לפעולה ואילו החוק עיקרו מה אסור לעשות, אבל לא כיצד ללחום.
במדינה דמוקרטית, הצבא עובד בעבור האזרחים; וכשהאזרחים מרגישים שהצבא מחפף ומורח אותם, גם הם מתחילים לשאול, על מה הם משלמים לרמטכ"ל - שזה כמו המלך של החיילים - שכר והטבות של מעל 100,000 ש"ח בחודש!
מסורת היא שפורום מטכ"ל מכין לרמטכ"ל שעוזב סרטון כלשהו. עד היום יצא לי לראות את הסרטונים שהכינו לרמטכ"לים: משה בוגי יעלון, דן חלוץ, גבי אשכנזי, בני גנץ וגדי אייזנקוט. הסרטון הכי יצירתי, by far, היה של בוגי...
הטענות, שכניסת נשים ליחידות לוחמות לא נעשית מצרכים ביטחוניים, אלא כדי לעשות תיקון עולם ולקדם אג'נדה חברתית-פמיניסטית, ולמעשה, הן פוגעות בכשירותו של הצבא ובמוטיבציה שלו אינן חדשות. למול טענות אלה באתי להציע הסתכלות הפוכה לגמרי: שילוב הבנות במאמץ הלחימה הוא המענה למגמות אנטי מיליטריסטיות שחלחלו לחברה הניאו ליברלית וכרסמו במוטיבציה לשרות קרבי. אמחיש זאת בעזרת הסרט וונדר-וומן כמשל...
הבעיות המעיקות יותר מכל על צה"ל הן בעיות חברתיות מול החברה הישראלית, ובעיות חברתיות בתוכו. אלה מטרידות, לטעמי, יותר מהחמאס, החזבאללה והפלסטינים ביהודה והשומרון. זה משקף גם את המחלוקות העמוקות בחברה הישראלית בכל התחומים ולאו דווקא בשאלת עתיד יהודה והשומרון. החברה הישראלית השתנתה מאוד וחלק מהשינויים מוקרנים אל צה"ל ולא לטובה. התבוננות במרחב שלנו - ואפילו בברית המועצות לשעבר, במזרח אירופה ובמי שהייתה יוגוסלביה - מראה שמדינות לא התמוטטו בגלל אויב חיצוני אלא קרסו אל תוך עצמן, משום שלא הצליחו לטפח ולשמור על אחדותן הפנימית והתפצלו לפרגמנטים דתיים, חברתיים, פוליטיים וכלכליים. אינני סבור שמדינת ישראל עומדת על סף תהום וגם לא צה"ל. אבל הכיוון לא מעודד.
