משטרת ישראל לא לבד... הדף הזה מביא לכם, לצורכי מחקר והתרשמות, את האוסף הראשון של כרזות מחאה כלפי המשטרה בעולם. אתם מוזמנים לתרום עוד!

אחרי שני עימותים מדממים במיוחד עם העדה האתיופית – במאי 2015 וביוני 2019; שבאחרונה שבהם, הגיעה המשטרה לאובדן אמון ולגיטימציה מוחלטים בציבור; והייתה על סף פירוק – קברניטי המשטרה משקיעים זמן וכספים רבים בניסיונות לפתור את בעיית שיטור היתר כלפי בני העדה האתיופית; אבל מאמציהם מעלים חרס; ויהיו, כפי הנראה, חסרי סיכוי גם בעתיד. המאמר הזה מסביר למה...

כל מי שאיננו מבין עדיין מדוע משטרת ישראל מקרטעת, שיקרא בתשומת לב!

הרב תרבותיות נכשלה, לדברי מתכנניה ומבצעיה; אבל, אבל, הכישלון הזה איננו אומר שכל עקרונות הרב תרבותיות שגויים; וגם אצלנו, מפקדי משטרה חכמים יכולים להרוויח משילוב חלקים מהאמנה ומהתוכניות שמיושמות במשטרות אחרות גם אצלם!

מה ניתן ללמוד מכישלון הדוקטרינה הרב תרבותית במשטרות המערב?

לכאורה, הינו מצפים, שהקשר שבין משטרות בחברה דמוקרטית לציבור שלהן יהיה זהה, על בסיס תיאוריה משותפת. הפער הצורם ביותר מצוי בשאלה הבסיסית ביותר: "מיהו בעל הבית של המשטרה?" לשאלה המוזרה הזו נתנו משטרות בדמוקרטיות, לא פחות משלוש תשובות...

"... או אז תפסתי, שוטר יקר לא הבחנתי בך כיוון שלא היית לבוש באפוד זוהר. על כך אין סליחה. סיכנת גם אותך וגם אותי. את מה שעלול היה לקרות לי, לו חס וחלילה הייתי פוגע בך בטעות, לא תיארתי לבתי...".

בספרו האיקוני, "הארגון הלומד", כתב פיטר סנג'י, עוד בשנת 1998: "בעידן הנוכחי, הצלחתו של ארגון לשרוד מותנית בהיותו ארגון לומד – מקום בו אנשים מגלים ללא הרף כיצד הם יכולים ליצור את המציאות שלהם וכיצד לשנותה". אני כותב את המאמר זה מתוך כבוד ואמונה ברצונה של המשטרה להיפתח; ולקבל ביקורת בהבנה ובבגרות...