המקרים הקשים ביותר של פעולות נגד קציני שב"ס הם שני המקרים של רצח קצינים, שעלה יפה (ב- 1981 וב- 1998) ושניים שנכשלו (ב- 1993 וב- 1994; ראו בהמשך). עובדה מעניינת היא שמאז תחילת המילניום, בעשרים השנים האחרונות ויותר - ודווקא בעידן משפחות הפשיעה - לא נעשו ניסיונות אקטיביים לרצוח קציני שב"ס, אלא להזהירם בלבד…

בג"צ - שהיה ער לבעיה התקציבית בסוגיית מרחב המחייה של אסירים - המליץ למדינה לעצור רק את המסוכנים, לאפשר ביצוע "עבודות שירות" למי שנשפט למאסר קצר עד כשנה... לשלוח למאסר רק כאשר זה נחוץ ואפקטיבי ולאמץ את דו"ח דורנר המדבר על שיקום במקום על הרחקה מהחברה למי שלא מסוכן... אולם, המדינה שהתאהבה בענישה מחמירה קשה לה לשחרר והיא מנסה להפחיד !!!

ויכוח קשה ניטש בימים אלה בין שתי כתבות בעיתונים כלכליים מתארות מאבק המתרחש בשבועות האחרונים בין אגף התקציבים במשרד האוצר, לבין הפרקליטות ונציגי היועץ המשפטי לממשלה. הוויכוח נסוב על האופן בו צריכה המדינה להיערך על מנת שתוכל לעמוד בפסיקת בג"צ, אשר מחייב אותה לדאוג לשטח מחייה של 3.5 מ"ר לכל כלוא, עד מרץ 2018 ובשטח מחייה של 4.5 מ"ר לכל כלוא עד ספטמבר 2018...

האסירים הביטחוניים מהווים מוקד כוח בחברה הפלסטינית. הם משולבים ברשת ארגוני הטרור הפלסטיני; ויש להם יכולת לקיים תקשורת דו-סטרית, ישירה ועקיפה, עם הגורמים השונים מחוץ לכלא. הנהגת האסירים התחזקה לאחר שחרורה, ולקחה תפקיד משמעותי בחברה הפלסטינית. גם מדינת ישראל סייעה להתגבשות והתחזקות מוקד הכוח זה, על ידי נכונותה "לקנות שקט" באמצעות וויתורים.

כדי לעמוד בתקן הכליאה בבתי הסוהר, שוחררו 7368 אסירים בשחרור מנהלי! כאשר עולה תפוסת האסירים על התקן שנקבע על ידי ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת (העומד היום על 15,000 אסירים), יש סמכות לנציבת השרות - לפי שיקול דעתה - להורות על שחרור אסירים טרם זמנם. העלויות הכבדות של החזקת אסירים בכלא - בצד מחקרים על חוסר האפקטיביות של עונש המאסר בהתמודדות בפשיעה - הנם מהסיבות המרכזיות לצמצום מספר הכלואים.

שירות בתי הסוהר, בהובלת הנציבה החדשה רב גונדר עופרה קלינגר, מוביל מהלך מעניין יחד עם אמיר לוי, הממונה על התקציבים במשרד האוצר. במסגרת מהלך זה "החליט האוצר להניף את דגל השיקום כאינטרס חברתי - כלכלי ראשון במעלה, ולתקצב אותו כפי שלא תוקצב בעבר - תוך פיתוח דרכי חשיבה ופעילות חדשנית בנושא." מסתבר כי מניעת חזרה של אסיר לפשע חוסכת למדינה 3.1 מיליון שקל. כלומר, באם המדינה תצליח להוריד באופן קבוע 1000 אסירים ממצבת האסירים (מתוך כ-12,000 אסירים ועצורים פליליים הכלואים בישראל), היא תחסוך כ-3 מיליארד שקל!

מנהלי בתי הסוהר בישראל נמצאים בקונפליקט תפקידי, שכן הם תומכים במובהק בשיקום, אך בפועל מתקיימת מדיניות כליאה ענישתית-אחזקתית. ברוח השינוי שחל בחברה המערבית המודרנית לחיזוק הגישה השיקומית בבתי הסוהר, נדרשת בישראל רפורמה במדיניות הכליאה, שתיתן תוקף לתפיסה שבית הסוהר הוא ארגון אזרחי ותגדיר את שיקום האסירים כיעד מרכזי. החלטה כזו עשויה להביא לידי שינוי בסדרי העדיפויות בפעילויות בתי הסוהר ולהקצאת משאבים בהתאם. היא עשויה לעודד את העשייה של מפקדי בתי הסוהר בתחום השיקום ולמנוע את הקונפליקט.

בשנים האחרונות יישר שב"ס קו עם ארגוני הביטחון האחרים ברגישות ובחוסר הסבלנות שלו לטעויות. כמו משטרת ישראל הוא הופך לארגון חרדה, שבו מפקדים משלמים מחירים על תקלות, גם במקרים שבהם אין קשר ישיר בין מעשי המפקד והמקרה עצמו. מבחינה ארגונית זו אינה תופעה בריאה, אבל זוהי מציאות מטרידה, שלא ניתן בינתיים לשנותה.

[בתמונה: כריכת ספרה של ד"ר אילנה אילי) גולדברג ז"ל, "בית סוהר: האתגר בניהול אנשים מאחורי הסורגים"] [לאוסף פרסומיה של ד"ר אילי גולדברג באתר, לחצו כאן] תפיסת התפקיד של אנשי שב"ס נעה כל העת בין שני קטבים מנוגדים: ביטחון מהצד האחד; ותקון (טיפול) מהצד האחר. עם השנים, ובייחוד מאז הפך שב"ס לארגון כליאה לאומי, נעה המטוטלת…