במערכת היחסים העדינה בין הדרג הנבחר לביצועי, חצה ראש השב"כ רונן בר כל קו אדום אפשרי, והתנהל כאופוזיציה פוליטית לדרג הממונה. בעוד שביקורת פנימית לגיטימית ואף נחוצה, חציית הקווים מהדיון הפנימי אל הזירה הציבורית והפוליטית, ועוד בעיצומה של מלחמה, יוצרת נזק כפול: היא פוגעת גם באמון הציבור בממשלה, וגם במעמדו של הארגון שבר עומד בראשו. מדינת ישראל זקוקה לשב"כ חזק, עצמאי ומקצועי, אך גם כזה שמבין את תפקידו בתוך מערכת דמוקרטית. נאמנות לדרג הנבחר אינה חולשה. היא עקרון יסוד בדמוקרטיה מתפקדת.

דומה שאין כבר צורך להוכיח את העובדה שבישראל מתבצעת אכיפה סלקטיבית. חלק ממנה נובעת מקונספציה, שאלימות פוליטית היא נחלתו של הימין בלבד, ודומה שהגיעה העת לשאלות קשות. כיוון שבכירים במערכות ביורוקרטיות 'משבטים' את עצמם, אין זה מופרך להניח, שצמרת הארגונים הביטחוניים הופכת לקן של מרי נגד הממשלה הנבחרת. ואם כך, האם ניתן לסמוך על מערכת אכיפת החוק, שתעשה את מלאכתה נאמנה בהגנה על ראש הממשלה?

מאמר זה סוקר את אבן הדרך השלישית בהתפתחות הפשע המאורגן בישראל: מהקמת ועדת שמרון ב- 1978, שהכירה לראשונה בקיומו של פשע מאורגן "נוסח ישראל", דרך קריסת הבנק למסחר, וכלה בהתנקשות בזאב רוזנשטיין בדצמבר 2003, שפקחה את עיני המשטרה.

העובדה שהמפכ"ל המיועד הוא יוצא שירות הביטחון הכללי (להלן, שב"כ) נותנת לנו אינדיקציה לא רעה לגבי הרפורמות אותן ייטה לבצע במשטרת ישראל. בעובדה, לפחות בתחום התרבות הארגונית סבל השב"כ מאותה בעיה שממנה סובלת משטרת ישראל: תרבות של שקר, שהקיפה את כל דרגי הארגון – מראש הארגון ועד לאחרון אנשיו. שב"כ עבר רפורמה משמעותית והיום הוא…