יציאת מצרים לא הייתה רק לשחרור בני ישראל מעבדות. המטרה העיקרית הייתה להפוך את בני ישראל לעם. אמנם היה זה עם ללא טריטוריה נשלטת ועדיין ללא סדרי שלטון. כל עוד היו כולם עבדים במצרים, לא ניתן היה להעניק להם חוקים וסדרי מינהל. לשם כך היה צורך להוציאם ממצרים, לשחררם מעבדות ולהפכם לעם בן חורין. תוצאה זו הושגה לאחר קריעת ים סוף, כאשר בני ישראל עברו בו בחרבה והגיעו לגדתו השנייה.

בפרשת בשלח מצוי הטקסט הנשגב של שירת הים, שהיא תיאור המאורע אודות חציית בני ישראל את ים סוף, וטביעת המצרים שרדפו אחריהם בים זה. החל מתקופת המשנה והתלמוד, הטקסט של התורה נתרגם לארמית, היות וחלק גדול מקהל השומעים, לא שלט בשפת הקודש.

חציית ים סוף ושירת הים הבאה בעקבותיו הם המוטיבים המרכזיים של פרשת בשלח. סיפור זה השתמר בשני אופנים, פרוזאי ושירי. בתיאור הפרוזאי הדגש הוא על מעבר בני ישראל בים סוף, בעוד שבשירת הים המוטיב המרכזי הינו טביעת המצרים בעוד שמעבר בני ישראל בים סוף כלל אינו מוזכר...

הגם שאין במסורת ישראל ברכה מיוחדת על נפילת אויב מושבע, אין היא מוצאת דופי באלה השמחים מיוזמתם לאידו של אויב העם ואינה אוסרת זאת על כן. אפשר והסיומת של שירת דבורה - הלא היא ההפטרה לפרשת השבוע - נראית אפילו נורמטיבית משהו: "כן יאבדו כל-אויביך ה' " (שופטים ה', ל''א)...

על פי המנהג יש קשר ישיר בין שירת הים והאכלת ציפורים בשבת זו הנקראת שבת שירה. חלק מהטעמים למנהג זה הוא הקשר בדימוי של האדם או נפשו לציפור, או ליתר דיוק לחופש בחירתו של האדם בכלל, ולשחרור מתאוותיו בפרט. איגרת הציפורים של אבן סינא, הגם שלא עוסקת כלל בשירת הים, יש בה את התובנה המרכזית של שבת זו - הבחירה הנכונה של נפש האדם, בחיפושה אחרי האמת.