כל ספר קהלת, שכתב שלמה המלך, מלגלג באופן איום על העולם הזה ועל כל פעילות אנושית שמתקיימת בו, ובכל זאת כתבה תורתנו מלכתחילה, שהקב"ה הסתכל על העולם הזה אחרי הבריאה והכריז שהכל טוב. איך זה אפשרי? פה אנחנו מתחברים לסופר אלבר קאמי, הטוען כי האבסורד - התחושה שהחיים חסרי משמעות - הוא אמנם עובדה בסיסית, אך יש להתמודד איתו בעזרת מרד קיומי, שמתרחש כאשר האדם בוחר למצוא משמעות אישית ולחיות על פי ערכיו, למרות אי הוודאות.
הסיפור של משפט שלמה, נבחר להיות ההפטרה של פרשת מקץ. האם הבחירה הזו נבעה רק מהדמיון הלשוני שהובא בתחילת דברינו – " ויקץ פרעה והנה חלום", לבין "ויקץ שלמה והנה חלום"? יתכן. אולם יש גם קשר רעיוני בין פתרון החלומות של יוסף לבין פסק דינו המנומק של שלמה והוא חכמת האלוהים אשר קיימת בשניהם.
בשביעי של פסח קוראים את שיר השירים - מגילה שחכמינו זיכרונם לברכה (חז"ל) התלבטו האם לכלול אותה בתנ"ך (גם במגילת אסתר וגם במגילת שיר השירים שם הקב"ה לא מופיע) שיר השירים מיוחס לשלמה המלך כפי שנאמר בתחילת המגילה " שִׁיר הַשִּׁירִים, אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה."...
בניית המשכן מביאה לשיא את יחסי האל עם בני ישראל. תחילת היחסים הייתה בשליחותו של משה ואהרון אל פרעה, יציאת מצרים, מתן תורה בסיני ועתה, השראת שכינה קבועה בתוך העם. אין זה משנה כלל האם האל אכן שכן במשכן, כוונת הדברים ברורה. היחסים בינו לבין העם שודרגו לרמה של בסיס קבוע ולא על חיזיון נקודתי כפי שהיה במעמד הר סיני.
איך שלמה, החכם באדם, לא קלט להיכן הוא מוביל?
