כל זה לא אמור היה להיכתב כלל, אילו בשמאל היו לומדים קצת היסטוריה, ומגלים שכל מה שכתוב פה נאמר כבר מזמן על ידי מייסדי השמאל מראשיתו. אבל כשלא לומדים, לא יודעים היסטוריה, וכשלא יודעים היסטוריה, מאבדים את הצפון; ואת שאר הכיוונים; ואת הראש ואת הכיסאות!
לא רק בגלל מפעל ההתנחלות קשה לחלק את המרחב הארץ ישראלי. הקושי כרוך במכלול התנאים הגיאו-פיזיים: האקולוגיים, התחבורתיים, הכלכליים והחברתיים; וגם בממדיו הביטחוניים של רעיון חלוקת המרחב. בהקשר זה יש לומר, שפירוז המדינה הפלסטינית הוא בגדר פנטזיה. לכן, אם בכל דרך נכון לנו מאבק, נותר לבחור את המאבק העדיף לנו. בבחירה בין המאבק שייגזר עלינו מתוך הקמת מדינה פלסטינית בשיבה לגבולות 67, לבין המאבק על זהות מדינת היהודים בין הים לירדן, על כלל תושביה, קיימות בהתרחשויות החדשות, סיבות רבות להעדיף דווקא את המאבק השני.
מה גורם לשיתוק היצירתיות הישראלית בנוגע למאמץ לסיים את הסכסוך? אם הגאוגרפיה מעצבת את היחסים בין עמים, היא בהכרח גם מעצבת את יחסי ישראל עם הפלסטינים. השטח שבין הים לירדן הוא יחידה גאוגרפית אחת, וככזו, יכול להיות בו רק שלטון דומיננטי אחד. המציאות הזו יוצרת מצב שבו כל פתרון אפשרי כפוף למאבק מתמיד בין העמים להגדלת העוצמה מחד גיסא, ולמנוע עוצמה מהצד השני מאידך גיסא. בשל סיבות גאוגרפיות-דמוגרפיות, הסכסוך הזה פשוט איננו בר פתרון בתנאים הנוכחיים: אין בו אופציות מלהיבות; פתרונות יהיו זמניים בלבד וייווצרו רק כצורך מאילוצים; והוא יוכרע עם הזמן, על פי ההתהוות בשטח וחלוקת העוצמה בין העמים...
[הצילום הוא נחלת הכלל] רבים בישראל תוהים לפשר הנמרצות שתפסה את הרשות הפלסטינית בימים אלה. רק נפלה ההצעה הפלסטינית באומות המאוחדות, וכבר חתם אבו מאזן על כעשרים אמנות בינלאומיות, ביניהן אמנת רומא, שתאפשר לרשות להצטרף אל בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, שם יוכלו לאיים, לשאת ולתת, וגם לקיים, בתביעת בכירים ישראליים בגין פשעי מלחמה. מה מריץ את אבו…
[בחזרה לפוסט המרכזי: חלופות לפתרון שתי המדינות] במהלך השנים – על רקע התחושה הגוברת שהפתרון ה'מקובל' לכאורה, של שתי מדינות לשני עמים, איננו ריאלי ואיננו קביל על שני הצדדים – נעשו מאמצים יצירתיים לגבש הצעות אלטרנטיביות (ראה פוסט נפרד: חלופות לפתרון שתי המדינות). לכל אחת מההצעות הללו מוקדש פוסט נפרד. הפוסט הנוכחי עוסק בהצעה לפדרציה או לקונפדרציה בין העמים.…
