המצדדים באסטרטגיה של אי תכנון גורסים כי אין טעם לתכנן; כיוון שעצם התכנון גורם נזק. זאת, כיוון שגם אם נקטין את מרווח אי הוודאות בעבודת תכנון קשה, עדיין הוא יהיה גדול דיו כדי להפוך את התכנון ללא רלוונטי; ולאלץ את המבצעים להתמודד עם תוצאות בלתי צפויות למכביר...
הפוליטיקה הארגונית ומאבקי העוצמה בארגונים יוצרים מצב, שבו לעתים נתפס המבנה הארגוני כמעין מבוך, שעל המנכ"ל ליצור בו מעקפים ו'לפתוח סתימות', על מנת להשיג את מטרותיו. לכן, אנו מוצאים פעמים רבות באבחון ובניתוח רשתי - צווארי בקבוק, שהם בעלי תפקידים עוצמתיים, שתפקידם לשמש מעין 'חולצי פקקים': לעקוף את ה'סתימות' במערכת, לשחרר תסבוכות ביורוקרטיות ו/או התנגדויות, ולאפשר את השגת המטרות. עם הזמן גדלה עוצמתם של 'חולצי הפקקים' הללו, עד שמכלול הפעילות הארגונים בנושאים קריטיים, נתונה בידיהם. הארגון מתרגל לתהליכים החדשים, מתמכר אליהם, וכתוצאה מכך מתנוונים תהליכי העבודה ה'רגילים'.
ב- 10 במרץ 2015 פרסם הסופר, עמוס עוז ז"ל, מאמר ארוך ומרתק בעיתון הארץ, תחת הכותרת: אם לא נתגרש מהפלסטינים מיד, נחיה במדינה ערבית. מאמר נפלא, רהוט ולכאורה משכנע. אבל, איך נדע אם הוא גם צודק?
עיקר הסכנה בשימוש בכלי של 'תכנון מול ביצוע' רובצת לפתחם של ארגונים ביורוקרטיים, שרובם מצויים במצב של קיפאון - סטגנציה, ומאופיינים בהיעדר חשיבה ובהתמכרות לטקסים. אצלם, הפכה סוגיית ה'תכנון מול ביצוע', עם השנים, לריטואל העומד בפני עצמו: מתפרסמים מסמכים מפורטים ונערכים טקסים שבהם נסקרת הפעילות (בעיקר 'הצלחות') ותוצאותיה. ניתוח מעמיק אין; וגם חשיבה, אין.
הפיסיקה החברתית היא הסיכוי שלנו לפצח את סוד הסדר האחר שבכאוס. אבל גם אם נצליח בכך, עדיין נזדקק הרבה לכלים, המאפשרים התמודדות עם אי הוודאות, ביניהם ייצור ידע בזמן אמת ועידוד התארגנות עצמית. עולמנו לא יחדל להיות מורכב ודינאמיות למרות הכל...
[הצילום נוצר והועלה לויקיפדיה על ידי Operationalcow48. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0] [לאוסף המאמרים על תכנון לסוגיו, לחצו כאן] במלחמת ההדלפות בין הדרג המדיני לצבאי נשבר לאחרונה שיא נוסף, כאשר הודלפו דבריו של תת אלוף אביב כוכבי, שהיה חבר בוועדת איילנד לחקירת אירועי השתלטות "שייטת…
