החרדה היהודית המייחלת לנורמליות שלווה - בבקשתה להימלט ממצבי חיכוך - הולכת ומתכנסת אל ערי החוף. בתוך כך, היא מאבדת את אחיזתה במרחבי הארץ. ובינתיים, מי שנמלט מחיכוך, החיכוך רודף אחריו אל פתח ביתו. מהיבט זה, הערים המעורבות הן הזדמנות לחיכוך נכון יותר, מאשר זה הכרוך בעימות מול ריכוז ערבי הומוגני נטול נוכחות יהודית, כמו גוש יישובי אום אל פאחם.
לכאורה, אפשר היה להציע מענה בקריאה לצעירים לפנות לפריפריה. אלא שההתנהלות הממשלתית כפי שהתקבעה בתחומים אלה בשנים האחרונות, חוסמת את הבשורה לאלו הרוצים לבנות במצפה לבון בגליל העליון, במחיר שמתקרב למיליון שקלים. בשביל מה לעבור לפריפריה?
בתוך הדיון על החלת הריבונות בבקעת הירדן ויו"ש, הופנתה הדרישה לממשלת ישראל לממש קודם כל ריבונותה במרחבי הנגב. בעוד הנהגת המתנחלים ביו"ש מתריעה מפני הקפאת הבנייה ביישובים מבודדים, ראוי להטיל אור על האופן בו תכנית המתאר הארצית -תמ"א 35 - הקפיאה למעשה - כבר לפני כמעט שלושים שנים - את ההתיישבות היהודית במרחבי הגליל והנגב...
מה שהיה מקובל כמצפן לדרכה של מדינת ישראל, מצוי בעשורים האחרונים תחת מתקפה של אליטה ניאו-ליברלית, במאמצה להפוך את אותו מצפן, למוצג מוזיאוני ארכאי. זה הרקע למחלוקת המתנהלת, מראשיתה ובעיקרה, בין היהודים. הבנה זו הכרחית כנקודת מוצא לבירור אופן ומידת הפגיעה של חוק הלאום החדש, בחברינו שאינם יהודים!
