את ההרצאה הזו אני מבקש לפתוח בתפילה, שכדאי שכל מתכנן יפנים לעצמו היטב (ראו הכרזה למטה): "אֵלִי, תֵּן בִּי אֶת הַשַּׁלְוָה – לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם, אֶת הָאֹמֶץ – לְשַׁנּוֹת אֵת אֲשֶׁר בִּיכָלְתִּי, וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם"...

בסוגיית הקורונה, אנחנו מסרבים להבין שהרכבת עזבה את התחנה ואנחנו במציאות חדשה, חסרת תקדים; שבה המדינה לא תוכל לפתור את הבעיה; בטח לא בעזרת סגרים שאף אחד לא מוכן ולא יכול לקיים. המדינה תוכל רק רק להחמיר את הבעיה ולהוסיף כשל על כשל...

מנגנון של ארגון בסטגנציה חושב אחרת כמו גידול סרטני שלא ניתן לבולמו עד שישתלט כליל על גוף החולה וימית אותו יחד עם עצמו, שום דבר לא יעצור את בולמוס ההתרחבות של המנגנון המשטרתי, שרוצה בכל תקלה, הזדמנות להתרחב ולגדול עוד ועוד; כמו הפרח הטורף בסרט: חנות קטנה ומטריפה...